לאור מסוכנותו של העורר אין לקבל את בקשתו להשתחרר לחלופת מעצר

           ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופטת ח' סלוטקי) להורות על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

1.        נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו ביצוע עבירות של הפקרה לאחר פגיעה; סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה; נהיגה ללא ביטוח; נהיגה ללא רישיון; והיזק לרכב במזיד. על-פי הנטען בכתב האישום, לעורר אין ומעולם לא היה רישיון נהיגה. בשעת לילה בחודש אוקטובר 2007 נהג העורר ברכב שאמור היה להיות מורד מהכביש לצורך פירוק, וכאשר שוטרים ביקשו ממנו לעצור בצד לצורך בדיקה, פתח בנסיעה מהירה ופרועה. הוא נסע בניגוד לרמזור אדום, התקדם במהירות לעברו של צומת למרות שהבחין כי שלושת נתיבי הנסיעה שלפניו חסומים בכלי רכב ולבסוף פגע בשני כלי רכב. כתוצאה מהפגיעה הועפו שני כלי הרכב לצדדים והנוסעים שהיו בהם נחבטו ונגרמו להם פגיעות גופניות שהצריכו את פינויים לבית חולים. בנוסף, נגרם נזק לרכבו של העורר ולשני כלי הרכב שבהם פגע. חרף האמור, נמנע העורר מלעצור ולהגיש עזרה לנוסעים שנפגעו ובמקום זאת המשיך בנסיעה, חלף את הצומת בניגוד לרמזור אדום ועצר רק לאחר כמה מאות מטרים. או אז, יצא העורר מן הרכב והחל להימלט רגלית, עד שנתפס על-ידי שוטרי מג"ב שהגיעו למקום ונעצר.

2.        בד בבד עם הגשת כתב האישום ביקשה המדינה להורות על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו. בא-כוח העורר הביע את הסכמתו לקיומן של ראיות לכאורה נגד העורר ביחס לעבירות המיוחסות לו - למעט לעניין העבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה - וכן הסכים לקיומה של עילה למעצרו.

           בית המשפט המחוזי עיין בחומר הראיות ובסיכומו של דבר מצא כי קיימות ראיות לכאורה נגד העורר אף ביחס לאישום שעניינו סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה. בית המשפט ציין כי התשתית הראייתית נשענת בעיקרה על עדותו של שוטר שהיה מעורב באירוע, ועל בסיס עדות זו קבע כי נהיגת העורר היתה נהיגה המסכנת חיי אדם בנתיב תחבורה, אשר לא רק שיצרה סיכון, אלא אף הביאה למימושו. עוד ציין בית המשפט כי בהתחשב בהודאתו של העורר כי שתה 4 כוסות וודקה לפני שהחל בנהיגתו, נראה לכאורה כי גם כמות האלכוהול שהיתה בגופו יצרה את הסיכון שבנהיגתו הפרועה. לפיכך, קבע בית המשפט כי יש בתיק החקירה די והותר ראיות לכאורה להוכחת האישומים המיוחסים לעורר. אשר לקיומה של חלופת מעצר, נעתר בית המשפט לבקשת העורר כי יערך תסקיר מעצר בעניינו ודחה את המשך הדיון עד לאחר קבלת התסקיר.

3.        בתסקיר שהוגש, ציינה קצינת המבחן כי נפגשה עם מספר קרובי משפחה של העורר אשר הוצעו כמפקחים והתרשמה כי החלופות שהוצעו הינן חלופות נורמטיביות. חרף התרשמות זו, נמנעה קצינת המבחן מלהמליץ על שחרורו של העורר לחלופת מעצר, וזאת לאור עמדתה כי קיימת רמת סיכון פוטנציאלית בהתנהגותו וכי בשלב זה אין בחלופות שהוצעו כדי להוות מענה מתאים לרמת סיכון זו. 

4.        בית המשפט המחוזי תיאר את ממצאי שירות המבחן, הזכיר את קביעתו באשר לקיומן של ראיות לכאורה נגד העורר והדגיש כי כתב האישום מתאר מעשים חמורים של נהיגה ללא רישיון וללא ביטוח, נהיגה לאחר שתיית אלכוהול באופן פרוע והמסכן חיי אדם וכן מימוש הסיכון בפגיעה בכלי רכב ובבני אדם והפקרת הנוסעים שנפגעו. על רקע כל זאת, מצא בית המשפט כי אין מנוס מלהורות על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים נגדו, וכך הורה.

           מכאן הערר שלפניי.

5.        כעולה מהודעת הערר, שתי טענות מרכזיות בפי העורר בהתייחס להחלטת בית המשפט קמא: ראשית, שב העורר וטוען כי אין בידי התביעה ראיות לכאורה לביסוס העבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה המיוחסת לו. לטענתו, לצורך ביסוס האשמה בעבירה זו, נדרש כי הנאשם ינהג בצורה פרועה וכי המשתמשים האחרים בדרך יעשו מעשה פוזיטיבי כלשהו על מנת למנוע את התממשות הסיכון שנוצר בנהיגתו של הנאשם. בענייננו, כך נטען, כל שעולה מחומר הראיות הוא שהעורר נהג מספר מאות מטרים בודדים במהירות מופרזת וזאת בשעת לילה בה היו כלי רכב ספורים בלבד על הכביש. לשיטת העורר, בכך אין די על מנת להאשימו בעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה.

           שנית, טוען העורר כי שגה בית המשפט בקבלו את המלצת שירות המבחן שלא להורות על שחרורו לחלופת מעצר. לדבריו, ראוי היה להורות על שחרורו לחלופת מעצר חרף הסיכון המסוים הקיים בכך, וזאת מהטעמים הבאים :גילו הצעיר (21) והיותו יתום מאב מאז גיל 10; העדר הרשעות קודמות בעברו; התרשמות שירות המבחן מהחלופות שהוצעו כחלופות נורמטיביות; וכן טעותו של שירות המבחן במסקנתו כי נשקף ממנו סיכון. בהקשר אחרון זה טוען העורר כי העובדה שאין לו רישום פלילי מעידה על אורח החיים הנורמטיבי שניהל עד לאירוע נשוא כתב האישום ומוסיף וטוען כי אירוע זה נבע מטעות נקודתית בשיקול-דעתו, עת סבר כי יוכל לעבור בין שני כלי הרכב שעמדו לפניו, וכי אין בו כדי להעיד על סיכון הנשקף ממנו.

6.        המדינה מתנגדת לשחרורו של העורר ממעצר. בא-כוח המדינה דחה את טענות העורר באשר לחומרה הפחותה הגלומה במעשיו נוכח העובדה כי המרדף נמשך מאות מטרים בודדים, ובמקום זאת הדגיש את העובדה כי העורר נהג ללא רישיון נהיגה, כי הוא נמלט בתגובה להוראת השוטרים לעצור, וכי הוא פגע בשני כלי רכב, סיכן חיי אדם והפקיר את הנפגעים. לדבריו, בהתחשב בעובדה כי העורר לא נעתר לקריאות השוטרים לעצור, האפשרות כי יקיים צו שיפוטי ויעמוד בתנאי שחרור אינה נראית ריאלית. עוד צוין כי נסיבות האירוע מלמדות כי המעשים המיוחסים לעורר הינם ברף החומרה הגבוה של העבירות המיוחסות לו, ובהקשר זה אין זה משנה כי משך המרדף היה קצר.

7.        לאחר שעיינתי בערר, בהחלטות בית המשפט קמא ובתסקיר שירות המבחן, ולאחר ששקלתי את מכלול הטיעונים שהעלו הצדדים בדיון בפניי, מצאתי כי בנסיבות העניין אין מקום להיעתר לערר. המעשים המיוחסים לעורר מבטאים שילוב של מסוכנות עם פגיעה בשלטון החוק, וזאת במספר מובנים: ראשית, העורר, כפי הנטען, נהג ברכב שאמור היה להיות מורד מהכביש כשאין לו רישיון נהיגה או ביטוח. שנית, העורר לא נענה לקריאות אנשי משטרה והפר את החובה להישמע להוראותיהם. שלישית, העורר נהג בצורה פרועה ובלתי שקולה; לאחר ששתה - על-פי הודאתו - אלכוהול בכמות נכבדת; וכן בניגוד לחוקי התנועה ובצורה שסיכנה חיי אדם ואף גרמה בפועל לפגיעות בגוף וברכוש. רביעית, העורר הפקיר את הנפגעים בתאונה ולא הושיט להם עזרה. אין בידי לקבל את טענתו באשר להעדר ראיות לכאורה לביסוס האישום בעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה. אכן, המעשים העשויים להקים אשמה בעבירה זו הינם מגוונים ואינם נמצאים כולם בדרגת חומרה אחידה. משך המרדף אחר נאשם, מהירות נסיעתו, תגובת נהגים אחרים בדרך להתנהגותו, תוצאות האירוע וכן מאפיינים נוספים עשויים כולם להיות בעלי משקל במסגרת הערכת התנהגותו של הנאשם ובחינת ביסוס אשמתו בעבירה. ואולם, בעובדה כי המרדף אחר העורר בענייננו היה קצר ונמשך על-פני מאות מטרים ספורים, כמו גם בעובדה כי המשתמשים האחרים בדרך לא נקטו בתגובה פוזיטיבית למניעת הסיכון שנוצר, אין בהכרח כדי להצביע על אי התקיימותה של העבירה האמורה, וזאת כמובן על רקע יתר נסיבות האירוע ובהתחשב בהן. מקובלת עלי אפוא עמדת בית המשפט קמא כי במעשים המיוחסים לעורר יש כדי להצביע, ולו לצורך שלב זה של ההליכים, על ביצוע לכאורה של העבירה האמורה.

           אשר לאפשרות לשחרר את העורר לחלופת מעצר: כאמור, המעשים המיוחסים לעורר מבטאים זלזול בהוראות החוק ובנציגיו ונכונות לסכן חיי אדם ורכוש. הם מלמדים כי מורא החוק אינו חל על העורר ומטילים צל כבד על האפשרות ליתן בו את האמון הדרוש לשם שחרורו לחלופת מעצר. אין להתעלם אמנם מנסיבותיו האישיות של העורר, ובכלל זאת מגילו הצעיר ומהיותו ללא עבר פלילי, ואולם אין באלו כדי להפיג את החשש הממשי והישיר כי אילו ישוחרר לחלופת מעצר לא יכבד את תנאיה כמתחייב. בנסיבות אלו, וכעולה גם מעמדת שירות המבחן, יש קושי ברור לשחררו לחלופת מעצר (וראו לדוגמה בהקשר זה: בש"פ 6507/05 אלהוזייל נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 8.8.2005); בש"פ 7047/04 אלעאסם נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 12.8.2004); בש"פ 8633/04 אלטללקה נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 20.10.2004); בש"פ 3628/05 מרעי נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 25.4.2005); בש"פ 6433/06 מדינת ישראל נ' אבולקיעאן (לא פורסמה, 9.8.2006); בש"פ 329/07 אבו טראש נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 18.1.2007); בש"פ 412/07 אבו קרינאת נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 21.1.2007)).

           לבסוף, בית משפט זה שב והתריע מפני נגע הנהיגה הפראית והמסוכנת ומפני תופעת המרדפים המתנהלים בכבישים:

"תופעה זו של נהגים הקוראים תגר על שלטון החוק, הינה שכיחה באזור הדרום, וכבר גבתה לא אחת מחיר יקר בחיי אדם. כדי לתת מענה הולם להתנהגות מופקרת זו, ובעיקר בתקופה בה אנו עדים כמעט בכל יום לתאונות דרכים קטלניות אותן גרמו נהגים עבריינים, מחויבת המערכת הממונה על אכיפת החוק על כל שלוחותיה, לנהוג באמצעים לא-שגרתיים, ובכללם מעצרם של נאשמים גם בטרם הוכרע דינם. אכן, זהו רק צעד אחד בניסיון לצמצם את ההפקרות הנוהגת ברחובותינו, אולם סבורני כי אם בדרך זו ניתן להציל ולו נפש אחת - דיינו (בש"פ 9608/05 מדינת ישראל נ' אלקווקילי (לא פורסמה, 11.10.2005)). 

           הדברים נכונים לטעמי גם בענייננו. בדין מצא איפוא בית המשפט קמא כי חלופת מעצר לא תוכל להוות מענה הולם ומספק למסוכנות הנשקפת מן העורר. לצד זאת אוסיף כי יש לקוות כי ההליך המשפטי בעניינו של העורר לא יארך זמן רב וכי בסיומו יפיק הוא את הלקח המתבקש ויבחר מעתה ואילך בדרך של ציות לחוק.

           ניתנה היום, כ"ח בשבט תשס"ח (4.2.08).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    עכ