לאופר ואח' נ' לוגסי

פסק דין

תביעת שכר טרחת עו"ד, בגדרה הסכימו הצדדים כי בית המשפט יפסוק לתובעים שכ"ט ראוי בפסק דין מנומק על סמך החומר שהוגש לתיק.

וזה סיפור המעשה;

התובעים, עורכי דין במקצועם, ייצגו קבוצה (להלן – "קבוצת טהוליאן"), אשר הגישה תביעה נגד יזמי ה"שוקניון" המצוי ברחוב אגריפס בירושלים. הנתבע רכש שתי חנויות בשוקניון ולימים הוא הגיש תביעה נגד יזמי השוקניון במסגרת קבוצת תובעים אחרת, אשר יוצגה על ידי עו"ד ציגלר. ביום 06/06/06 ניתן פסק דין לטובת קבוצת טהוליאן. ביום 28/09/06 עזב הנתבע את עו"ד ציגלר וחתם על הסכם שכר טרחה עם התובעים, לפיו הם יגישו בשמו תביעה נגד יזמי השוקניון בתמורה לשכ"ט שיעמוד על סך של 27.5%+ מע"מ "מכל סכום שיגבה בתביעה... בין אם בפשרה ובין אם בפסק דין" (ראו – נספח ב' לכתב התביעה). עשרה חודשים לאחר מכן הגישו התובעים כמוסכם תביעה חדשה בשם הנתבע ואחרים נגד יזמי השוקניון בגדרה נדרשו היזמים לשלם לנתבע סכום של 743,889 ₪. ביני לביני, שלחו התובעים לעו"ד ציגלר הודעה כי ייצוגם של אחד עשר מלקוחותיו בנושא השוקניון, ובהם הנתבע, עבר אליהם (נספח ג' לבקשת הרשות להגן). חלפו להן כשנתיים וארבעה חודשים אשר במהלכן לא התקדמו ההליכים בתביעה שהגישו התובעים בשם הנתבע, מן הטעם שהצדדים המתינו להכרעת בית המשפט העליון בערעור שהוגש על פסק הדין שניתן בעניינה של קבוצת טהוליאן. והנה, ביום 14/01/09 הופתעו התובעים לגלות כי הנתבע הגיע מאחורי גבם לפשרה עם יזמי השוקניון, פשרה שקיבלה תוקף ביום 06/01/09 (נספחים ד'1-ד'2 לכתב התביעה). מסתבר, כי בשלב מסוים החליט הנתבע לשוב ולקבל ייצוג מעו"ד ציגלר, וזה ייצג אותו בהליכי הפשרה. התובעים אשר פרטי הפשרה לא הובאו לידיעתם דרשו מהתובע לשלם להם שכר טרחה בגין עבודתם, ומשסירב הנתבע הוגשה התביעה שלפניי.

בכתב התביעה דרשו התובעים סך של 262,893 ₪, אשר מהווים 27.5% מסכום התביעה שהם הגישו בשם הנתבע נגד יזמי השוקניון. ברם, כאמור, בהמשך הדרך הסכימו הצדדים כי בית המשפט יפסוק לתובעים שכר ראוי בגין עבודתם וזאת במסגרת פסק דין מנומק על סמך החומר שבתיק לרבות סיכומי הצדדים.

התובעים טוענים כי הם ביצעו עבור הנתבע פעולות רבות בשלושה מישורים. האחד – הגשת התביעה נגד יזמי השוקניון. השני – נקיטת הליכים נגד כוונת יזמי השוקניון להכשיר את הסופרמרקט שהם בנו בחלל שבמרכז מבנה השוקניון. התובעים טוענים כי לעניין זה הייתה השלכה על התביעה שהוגשה בשם הנתבע, כיוון שנושא בניית הסופרמרקט ללא היתר היווה נימוק מרכזי בפסק הדין שחייב את היזמים לפצות את קבוצת טהוליאן. ושלישית – טיפול בדחיית הערעור שהגישו היזמים נגד פסק דין טהוליאן, וזאת מתוך מחשבה שדחיית הערעור תסייע לתביעת הנתבע. התובעים מפרטים בסיכומיהם אלו פעולות ננקטו בכל אחד מן המישורים ולטענתם הפעולות מסתמכות ב-300 שעות עבודה לפחות.

הנתבע טוען בסיכומיו, באמצעות עו"ד ציגלר, כי התובעים שידלו אותו בטענות שווא לקבל את שירותיהם. הנתבע טוען כי התובע 1 מצא שעת כושר לביצוע לפעולות השידול בעת מלחמת לבנון השניה, כאשר בניו של עו"ד ציגלר גויסו והיה קושי להשיג את עו"ד ציגלר במשרדו. הנתבע טוען כי מלבד הגשת התביעה בשמו יחד עם אחד עשר תובעים אחרים לא נדרשו התובעים לטפל בתביעה, כיוון שהדיון בה הוקפא עד סיום הערעור בבית המשפט העליון. הנתבע טוען כי התובעים לא השיגו עבורו את הפשרה ולכן לא מגיע להם שכר כלשהו. הנתבע מוסיף וטוען כי אין בשפע המסמכים שהגישו התובעים שום מסמך המעיד על פעולה שבוצעה באופן ייחודי עבורו, או על פעולה שתרמה לפשרה שהושגה לבסוף ללא עזרת התובעים. הנתבע טוען כי הוא לא ביקש מהתובעים לייצג אותו בועדות התכנון וממילא לא הייתה חשיבות לפעולות שבוצעו במישור זה בשים לב לעובדה שהנתבע תבע את ביטול ההסכם והשבת הכספים ששילם עבור החנויות.

דיון והכרעה

נקודת המוצא לדיוננו הינה הסכמת הצדדים לפיה בית המשפט יפסוק לתובעים שכר ראוי על סמך החומר שבתיק. על כן, אני דוחה את טענת הנתבע לפיה יש לזקוף לחובת התובעים את העובדה שהם לא הגישו תצהירים או שהם לא חקרו אותו על תצהירו. בה במידה ברור, כי במסגרת פסיקת שכר ראוי לא ניתן, או שמא נכון יותר לומר "לא ראוי", לפסוק לתובעים את מלוא השכר החוזי. מלוא השכר החוזי היה מגיע לתובעים אילו הם היו משלימים את כל עבודתם, ולחילופין במקרה שהיה מוכח כי הנתבע הפר את ההסכם עם התובעים (השוו – ע"א 8854/06 קורפו נ' סורוצקין (פורסם באתר נבו). הסכמת הצדדים בדבר פסיקת שכר ראוי משמעה שהנתבע מוותר על טענותיו לפיהן לא מגיע לתובעים שכר כלשהו, ואילו התובעים מוותרים על טענתם לקבלת מלוא השכר החוזי.

בדרך כלל קביעת שיעורו של השכר הראוי צריכה להיעשות על סמך חוות דעת מומחה (ראו – ע"א 8854/06 הנ"ל, וכן – ע"א 136/92 ביניש נ' דניה סיבוס – פ"ד מז(5) 114). אולם לטעמי במקרה דנא הסכמת הצדדים משמעה הסמכת בית המשפט לקבוע את השכר הראוי אף ללא חוות דעת מומחים.

בקביעת השכר הראוי יש להביא בחשבון את המשאבים שנדרש עוה"ד להשקיע לצורך הטיפול בעניינו של הלקוח, את מהות השירות, היקפו ומורכבותו, את שווי העניין נשוא השירות ואת המוניטין של עורך הדין. כמו כן ניתן להתחשב בשיטה המקובלת לקביעת שכר הטרחה בתחום הנדון, ככל שקיימת שיטה כזו (ראו – ע"א 9282/02 יכין חקל נ' יצחק יחיאל – פורסם באתר נבו). בע"א (מחוזי י-ם) 2042/01 חביבי נ' אגרון (פורסם בנבו), נפסק כי ראוי לקבוע שכר ראוי בסכום ששיעורו ייגזר באחוזים מפסק הדין הסופי רק במקום שבו לפעולות שביצע עורך הדין הייתה השפעה ממשית על פסק הדין.

במקרה דנא שכר הנתבע את שירותי התובעים לשם הגשת התביעה נגד יזמי השוקניון בערכאה הראשונה בלבד (נספח א' לכתב התביעה). התביעה אמנם הוגשה אך מעבר להגשתה לא התקדמו ההליכים והתובעים לא נדרשו להגשת מסמכים לבית המשפט. לאור זאת אין הצדקה לפסוק את השכר הראוי כאחוז מסוים מסכום התביעה.

לצורך הערכת המשאבים שהשקיעו התובעים בהכנת התביעה יש להביא בחשבון שלא מדובר בתביעה שגרתית. מדובר בתביעה שהכנתה הצריכה עיון ולימוד של חומר רב הנוגע להקמת השוקניון, למצבו הקנייני והתכנוני, וללימוד מערכת החוזים שבין הצדדים. עם זאת, אין להפריז בהיקף המאמץ שנדרש מהתובעים, שכן רוב המידע כבר היה ברשותם עקב טיפולם בתביעת טהוליאן. התובעים הצביעו על כך שבמסגרת הטיפול בתביעה הם נפגשו פעם אחת עם התובע, פעם אחת עם הקבוצה שעליה נמנה התובע, ושלוש פעמים עם ב"כ יזמי השוקניון. פעולות אלו יילקחו בחשבון לעת פסיקת השכר הראוי.

אשר לטיפול בערעור שהגישו יזמי השוקניון לבית המשפט העליון; גם התובעים מודים בסיכומיהם כי הם אינם זכאים לשכר טרחה בגינו.

אשר לטיפולם של התובעים בהתנגדות לבקשת יזמי השוקניון להכשיר את בניית הסופר מרקט שנבנה על ידם שלא כדין; ראשית יאמר, כי אין ראיה שהנתבע הסמיך את התובעים לנקוט בשמו בהליך ההתנגדות, ואין בפניי הוכחה שהוא היה מודע לו. ושנית, אין להפריז בחשיבותה והשפעתה של ההתנגדות על סיכויי התביעה שהגישו התובעים בשם הנתבע. הנה כך, העיון בפסק הדין שניתן בעניינה של קבוצת טהוליאן בבית המשפט המחוזי, וכן בפסק הדין בערעור, מלמדים כי העובדה שהסופר מרקט נבנה בשוקניון ללא היתר כדין שמשה נימוק אחד מבין כמה הנימוקים שהביאו לקבלת התביעה ולדחיית הערעור. קריאת פסקי הדין מלמדת כי הנימוקים העיקריים לקבלת התביעה נגעו לעובדה שהכנסת הסופר מרקט גרמה לתחרות בלתי הוגנת בינו לבין רוכשי החנויות הקטנות, ולעובדה שלצורך בניית הסופר מרקט גזלו יזמי השוקניון חלק חשוב ומהותי מהרכוש המשותף במבנה. לנימוקים אלו אין כמובן דבר וחצי דבר עם השאלה האם הסופר מרקט נבנה ברשיון. כמו כן, יש להביא בחשבון כי התובעים היו צריכים, לשיטתם, לנקוט בפעולת ההתנגדות בכל מקרה כדי לשרת את עניינה של טהוליאן שכבר זכתה בדין והמתינה באותה עת להכרעה בערעור. מאידך, יש לזכור כי הטיפול בהתנגדות נעשה לפני שניתן פסק הדין בערעור, ולעובדה זו יש משמעות, כיוון שאם הערעור היה מתקבל אזי היה לנתבע ולחבריו רוכשי החנויות בשוקניון אינטרס ברור להכשיל את הפעלת הסופר מרקט.

לאור כל זאת שכר הטרחה הראוי שיש לפסוק לתובעים בגין טיפולם בהתנגדות צריך להיות נמוך.

זאת ועוד, כשיקול כולל, אשר רלבנטי לכל המאמץ שהשקיעו התובעים, יש לזכור כי עבודתם של התובעים לא בוצעה עבור הנתבע לבדו, אלא עבור לקוחות לא מעטים נוספים, הכוללים הן את קבוצת טהוליאן והן את הקבוצה השנייה. כיוון שכך, אין לזקוף את כל שעות העבודה שהשקיעו התובעים לחובתו של הנתבע בלבד.

ולסיום, בקביעת שכר הטרחה הראוי יש להביא בחשבון גם את סכום התביעה שהוגשה בשם הנתבע ואת סכום הפשרה שאליה הוא הגיע עם יזמי השוקניון.

לאחר ששקלתי את כל השיקולים האמורים אני פוסק כי על הנתבע לשלם לתובעים סך של 40,000 ₪ נכון להיום בצירוף מע"מ כחוק, בתוספת החזר אגרת המשפט בערכה היום ובתוספת שכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ₪.

ניתן היום, כה' סיון תשע"א, 27 יוני 2011, בהעדר הצדדים.