לאון עזוקרי נ' המוסד לבטוח לאומי

החלטה

1.ביום 13.5.08 הגיש התובע, באמצעות ב"כ, כתב תביעה כנגד החלטת הנתבע מ-14.4.08 הדוחה תביעתו להכיר בירידה בשמיעה כפ"ע, משהירידה בשמיעה לא נגרמה עקב חשיפה לרעש (עפ"י סעיף 84 א(א), משלא נחשף לרעש העולה על המותר (עפ"י סעיף 84 א(א)(1));

כן נדחתה תביעתו להכיר בטנטון כפ"ע משאין פניות חוזרות ונשנות לטפול בשל פגיעה בתפקוד (עפ"י סעיף 84 א(ב)(3)).

2.בכתב הגנתו מ-25.6.08 עתר הנתבע לדחיית התביעה, משנדחתה כדין עפ"י הוראת סעיף 84 א לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (לעיל ולהלן: "החוק").

הנתבע צרף להגנתו התביעה שהגיש לו התובע ביום 13.12.07 (התובע חתם עליה ב-6.9.07) והודעת התובע לחוקר המל"ל מ-27.3.08.

3.בדיון מוקדם שהתקיים בפני כב' השופט (בדימוס) י. נויגבורן ביום 15.9.08, ביקש ב"כ התובע לבדוק תיק המל"ל.

בהתאם להחלטת כב' הנשיאה, השופטת ע. פוגל, מ-10.12.08 הגיש המל"ל ביום 15.12.08 בדיקת מפלסי רעש ממנה עלה כי לא נחשף התובע לרעש מזיק ובדיקת T.E.O.A.E. שנערכה לתובע ביום 13.2.08.

ביום 19.1.10 בדיון מוקדם שהתקיים בפני כב' השופטת מ. לויט ביקש התובע להודיע עמדתו וביום 20.1.10 הודיע כי מבקש הוא להמשיך בתביעה.

ביום 21.2.10, בהחלטת כב' השופטת מ. לויט הועבר ההליך להוכחות בשאלה: "האם נחשף התובע לרעש מזיק במקום עבודתו ואם כן – שאלת הקשר הסיבתי בין הירידה בשמיעה של התובע לבין החשיפה לרעש מזיק, ככל שתוכח".

בתצהיר מ-12.4.10 טען התובע כי הינו עובד מזה כ-35 שנה בתעש"א כצבעי, עבודה בה נחשף לרעש מזיק מהמנדפים, שגרם לפגיעה בשמיעתו וצרף אודיוגרמה מ-2.8.05 ומסמכים רפואיים.

4.ביום 23.5.10 התייצבו הצדדים לדיון. בכ"י הצדדים סיכמו טענותיהם: ב"כ התובע טען כי יש למנות מומחה, שכן מפלסי הרעש עומדים על 69DB, די גבולי, כי התובע עבד ברעש גבולי בין 4 ל-6 שעות ביום, רעש מתמשך הגורם לנזק בטווח הארוך. אכן יש ירידה באוזן אחת ב- 20DB ויש טנטון.

ב"כ הנתבע עתרה לדחיית התביעה משבמסמכים אין לראות חשיפה לרעש מזיק כמשמעו בחוק (מעל 85DB), בענייננו יש 69DB, אין ירידה בממוצע של 20DB בשתי האזניים (אלא רק באוזן שמאל) ומשהתובע הלין על ירידה בשמיעה וטנטון עוד ב-2003 והתביעה הוגשה רק ב-2007 – ככל שימונה מומחה יתבקש לבחון רק אם מדובר בהחמרה.

5.ולהכרעתנו –

א.משטענו הצדדים משפטית ולא נשמעו ראיות – ניתנת הכרעתנו במותב מלא.

ב.אין חולק כי עם תיקונו, החמיר החוק תנאי ההכרה בפגיעה בשמיעה, כפגיעה בעבודה: כך, כעולה מבדיקות מפלסי רעש במקום עבודתו של התובע עולה רעש רקע של 76DB (כשמקור הרעש העיקרי הוא מנדף, 79 DB; בדיקות מ-4.2002 ו-5.2004) (ובבדיקה מ-10.2003) וכן במרחק 0.5-1 מ' מהמנדף 64-70 DB ובמרחק כ-3 מ' – 60DB.

בהתאם, לא מתקיים בתובע התנאי הראשון בדבר חשיפה לרעש העולה על המותר, קרי: מעל 85 DB (ל-8 שעות). (ונציין ביום עבודה בן 4 שעות מותרת חשיפה ל- 88 DB).

די בכך, לדחיית התביעה.

ג.ובאשר ליתר התנאים:

אין חולק כי עפ"י הוראות סעיף 84א לחוק, נדרשת ירידה בשמיעה בממוצע בשתי האזניים של 20DB לפחות בתדירויות הדיבור. בכ"י הצדדים, בסיכומיהם, אינם חולקים על כי אין כזו בפנינו.

הנה כי כן – גם תנאי זה לא מתקיים בתובע.