לא תקבע תקופת ההתיישנות מיוחדת בתביעות נכות בגין PTSD

השופט י' אלון:

1.        העותרת 1 הינה עמותה ששמה לה למטרה לסייע במציאת פתרונות לאוכלוסיית "נפגעי תגובות קרב", פגיעה הידועה כתסמונת PTSD או "הלם קרב" (להלן: העותרת).

           העותר 2 (להלן: העותר) שרת בצה"ל בין השנים 1975-1972. כשלושים שנים לאחר מכן, ביום 13.4.05, הגיש העותר בקשה לקצין התגמולים להכיר בנכות מסוג הלם קרב שנגרמה לו לטענתו עקב החשפותו למראות וחוויות טראומטיים במהלך מלחמת יום כיפור באוקטובר 1973.

           קצין התגמולים דחה את הבקשה על הסף, בשל התישנות. זאת, לאור הוראת סעיף 32(א) לחוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 [נוסח משולב] (להלן: החוק או חוק הנכים), ולפיה:

"32(א) הזכות להגיש בקשה (להכרה בנכות - י"א) לפי סעיף 30(א) או (ב) מתיישנת כתום שלוש שנים מיום שחרורו של הנכה משירותו הצבאי שבזמנו אירע המקרה שגרם לנכותו, אולם אם הנכות נובעת ממחלה ששר הביטחון קבע לגביה בתקנות תקופת התיישנות ארוכה יותר - תתיישן הזכות כתום אותה תקופה".

           קצין התגמולים הוסיף וקבע בהחלטתו, כי גם לא נתמלאו בעניינו של העותר התנאים המפורטים בסעיף 32א לחוק (ועל פרטיו - להלן), אשר בהתקיימם רשאי הוא להאריך את תקופת ההתישנות.

           העותר ערער על החלטת קצין התגמולים לועדת הערר על פי החוק, וערעורו זה תלוי ועומד. בין לבין, פנו העותרת והעותר בעתירה זו שבפנינו, ובה עותרים הם יחדיו כי נצווה על המשיב - שר הביטחון - כי יעשה שימוש בסמכות הקנויה לו בסעיף 32(א) סיפא לחוק "ויתקין תקנות להארכת תקופת ההתישנות להגשת תביעות נכות המוגשות בגין תגובות קרב (PTSD), כך שמניינה יחל מיום אבחון הפגיעה". לטענת העותרים, אחד המאפיינים היחודיים של תסמונת זו הינו בהתפתחותה האיטית ובהופעתה המאוחרת, לעיתים מאוחרת ביותר.

           העותרת מפנה כדוגמה לעניינו הנטען של העותר. לדבריה, הלם הקרב נחווה על ידו במהלך פעילות צבאית באוקטובר 1973. אולם הדבר לא אובחן ולא פרץ, אלא כחלוף שלושים ואחת שנים, באוקטובר 2004. לטענתם, המערער צפה אותה שעה בשידורי הטלויזיה שסיקרו מראות הרס ופגיעה קשים שהתרחשו בפיצוץ במלון בטאבה. מראות אלה "הציפו בו תחושות קשות של חוסר שקט, קושי נשימתי, חוסר רגיעה ובמשך שעות ארוכות ישב העותר מול הטלויזיה כשהוא סובל, בין היתר, מ'פלאש-בקים' של מראות מתקופת המלחמה, ופורץ בבכי".

           תסמינים אלה, כך נטען, הלכו והחריפו, ובמסגרתו של טיפול פסיכיאטרי הוא אובחן - בסוף 2004 - כמי שלוקה בתגובה מאוחרת ל"הלם קרב". התוצאה לפיה נחסמת דרכו של המערער על הסף מלבקש הכרה בנכותו זו מכוח הוראת ההתישנות - כך העותרים - מנוגדת לעיקרון ההטבה הגלום ביסודו של חוק הנכים, ואשר משמעו הכרת המדינה באחריותה לשיקומם של נפגעי מלחמות ישראל.

           אין העותרים משיגים נגד עצם קביעת תקופת ההתישנות של שלוש שנים על ידי המחוקק. ברם, לטענתם טיבה המיוחד של נכות הלם קרב מצדיק ואף מחייב כי המשיב, שר הביטחון, יעשה שימוש בסמכות הקנויה לו בסיפא לסעיף 32(א) לחוק, ויתקין תקנות לפיהן בנכות מסוג זה לא יחל מניין ההתישנות אלא ממועד גילויה ואיבחונה של הפגיעה.

2.        המשיב מתנגד לעתירה. לטענתו, בחוק הנכים נקבע הסדר התיישנות פרטיקולרי ומאובחן מהסדר ההתישנות הכללי שבחוק ההתישנות. זאת, הן לעניין תקופת ההתישנות והן לעניין החריגים לה. לצד תקופת ההתישנות של שלוש שנים, תוקן החוק בשנת 1964 והוסף לו סעיף 32א כדלהלן:

"32א. הארכת מועד ההתישנות בחבלה רשומה

קצין התגמולים רשאי להאריך המועד להגשת בקשה לפי סעיף 30, על אף האמור בסעיף 32(א) (דהיינו, שלוש שנים - י"א), אם הוא סבור כי מן הצדק לעשות זאת וכי נתמלאו תנאים אלה:

(1) הבקשה מתייחסת לנכות שנגרמה על ידי חבלה רשומה;

(2) ההשהיה בהגשת הבקשה אינה עשויה להקשות במידה ניכרת על השגת הראיות הדרושות לבירור הבקשה;

(3) ההשהיה לא הביאה, ולא היתה עשויה להביא, במישרין או בעקיפין, להחמרת הנכות שלגביה מוגשת הבקשה, או להגדלה ניכרת של הנטל שעל אוצר המדינה בתשלום התגמולים או במתן טובת הנאה אחרת עקב החמרת הנכות;

(4) ההשהיה לא תקשה על המדינה לממש את זכויותיה לגבי כל צד שלישי האחראי או עשוי להיות אחראי, במישרין או בעקיפין, לחבלה נושא הבקשה.

בסעיף זה 'חבלה רשומה' - חבלה שנרשמה, סמוך ליום האירוע שגרם לה, ברשומות של צבא הגנה לישראל או ברשומות אחרות המתנהלות על ידי המדינה או על ידי מוסד ציבורי שאושר לעניין זה על ידי שר הביטחון".

           עם השנים, ובעקבות פסקי דין שניתנו על ידי בית משפט זה (והדברים יפורטו להלן), אימץ קצין התגמולים פרשנות מרחיבה של חריג ההתישנות שבסעיף 32א באופן בו מוארכת תקופת ההתישנות כל אימת שתובע ההכרה בנכות מניח את היסוד, ולו גם ברמת ראיות משניות ל"רישום החבלה" סמוך להתרחשותה. מדיניות ופרשנות זו ננקטים ע"י המשיב בתביעות על רקע נכויות שונות - ובכללן הלם קרב - שאובחנו לאחר תום תקופת ההתישנות בת השלוש שנים.