לא תינתן רשות ערעור על החלטות בענייני בוררות אלא במקרים חריגים ועקרוניים

           לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע בתיק א' 1011/07 (בש"א 2726/09) מיום 12.5.2009 שניתנה על ידי כבוד השופטת ד"ר ד' אבניאלי ובה התקבלה בקשת המשיבים לעיכוב הליכים בתובענה שהגיש המבקש נגדם וזאת לאור קיומה של תניית בוררות.

העובדות הצריכות לעניין

1.        המבקש הגיש לבית המשפט המחוזי תביעה כספית בסך 84 מיליון ש"ח שלימים הוקטנה (לטענת המבקש בשל שיקולים הקשורים לתשלום אגרת בית המשפט) לסכום בסך 2.6 מיליון ש"ח נגד המשיבים.

2.        ראשיתו של הקשר בין המבקש למשיבים הינו בהסכם שנחתם בין המשיבה 1 לבין חברה טורקית בשם Yekidule Automative Technical Textiles SA (להלן: חברת ידיקולה) אשר המבקש הינו הבעלים של 94% מהון מניותיה (כאשר 6% הנותרים מוחזקים על ידי אחיותיו וגרושתו של המבקש) ובזמנים הרלוונטיים לתביעה היה גם מנהלה בפועל.

3.        במסגרת תביעתו מעלה המבקש טענות נגד המשיבים בגין "תרגיל עוקץ" שלטענתו בוצע על ידי המשיבים ושבמהלכו הוצאו ממנו מאות אלפי דולרים ונגרמו לו נזקים כבדים בהיקף של מיליוני דולרים. על פי הנטען, המשיבים התחייבו בהסכם לסייע למבקש ולחברת ידיקולה בקבלת הלוואה בסך של 18 מיליון דולר מבנק ברוסיה, אולם בסופו של יום הבנק התגלה כפיקציה והכספים שהמשיבים התחייבו להעביר למבקש ולחברת ידיקולה לא הועברו לרשותם. המבקש טוען כי הוא אינו היחיד שנפל ברשתם של המשיבים וכי מדובר בדפוס פעולה של המשיבים לפיו הם מבטיחים לאנשים וחברות במצוקה מימון אשראי ממקורות חיצוניים, כאשר הם גובים תשלומים בסדרי גודל של מאות אלפי דולרים, תוך הצגת מצגי שווא ומעשי רמייה, כאילו היה מדובר בתשלומי מס לצורך קבלת האשראי.

4.        בתגובה לתביעתו של המבקש, הגישו המשיבים כתב הגנה ובקשה לסילוק התביעה על הסף עקב העדר עילה, חוסר יריבות וקיומה של תניית בוררות. בקשתם התקבלה על ידי בית המשפט המחוזי.

החלטת בית המשפט המחוזי

5.        בית המשפט המחוזי הגיע לכלל מסקנה כי לאור קיומה של תניית בוררות בהסכם בין הצדדים יש מקום להורות על עיכוב הליכים בבית המשפט והעברת הסכסוך לבוררות. לאור מסקנתו זו של בית המשפט המחוזי התייתר הצורך לדון ביתר טענות המשיבים.

6.        במסגרת נימוקיו, קבע בית המשפט המחוזי כי התביעה נסמכת על ההסכם שנכרת בין הצדדים הכולל, בסעיף 16 להסכם, תניית בוררות. נקבע, כי תניית הבוררות אינה מתייחסת רק להסכם אלא גם לכל העניינים הנוגעים או הנובעים ממנו והיא מקנה לבורר סמכות ייחודית לדון בעניינים אלו. כמו כן, ציין בית המשפט המחוזי כי הצדדים אף הוסיפו וקבעו בהסכם את דרך מינוי הבורר וכן קבעו כי הדין שיחול על ההסכם הינו הדין האנגלי. בנסיבות אלה, קבע בית המשפט המחוזי, תמוהה העובדה שהמבקש לא הזכיר כלל את תניית הבוררות בכתב התביעה ונקבע כי תמוהה עוד יותר העובדה שהמבקש, הסומך את תביעתו על ההסכם, סבור כי ניתן להתעלם מתניית הבוררות ולקיים את ההליכים בבית המשפט.

7.        בהמשך, קבע בית המשפט המחוזי בהתייחס לטענת התרמית שהעלה המבקש, כי הנטל להוכיח כי קיימים טעמים מיוחדים המצדיקים בירור הסכסוך בבית המשפט ולא בהליך בוררות מוטל על המתנגד להעברת הסכסוך לבוררות, ובמקרה דנן המבקש לא עמד בנטל הנדרש. כן נקבע, כי טענת המבקש לפיה הנזקים שנגרמו, נגרמו לו באופן אישי, אינה מהווה טעם מיוחד שכן הם נובעים מהפרת ההסכם בו מופיעה תניית הבוררות. לבסוף, נקבע כי טענת המבקש לפיה העברת הסכסוך לבוררות תגרום לסרבול ההליכים המשפטיים ותייקרם, דינה להידחות ולו מן הטעם שהיא מלמדת על רצון המבקש להתנער מהוראות ההסכם.

8.        לפיכך קבע בית המשפט המחוזי כי יש לעכב את ההליכים בתביעה בהתאם לקבוע בסעיף 5 לחוק הבוררות, התשכ"ח - 1968 (להלן: חוק הבוררות).

9.        על החלטת בית המשפט המחוזי הוגשה הבקשה שלפניי.

הטענות בבקשה

10.      טענתו העיקרית של המבקש הינה כי שגה בית המשפט המחוזי בהחלטתו לעכב הליכים מן הטעם שבבסיס ההחלטה עומד ההסכם ותניית הבוררות הכלולה בו, בעוד שהמבקש כלל אינו צד לאותו הסכם, עובדה שגם המשיבים לא חולקים עליה. על פי הנטען, החלטת בית המשפט המחוזי חסמה את זכותו של המבקש לפנות לבית המשפט, כאשר המבקש טוען כי הסכומים אותם הוא תובע הינם סכומים ששולמו למשיבים מכיסו הפרטי ולא מדובר בכספים של חברת ידיקולה. בהקשר זה, מפנה המבקש למכתב מיום 5.9.2004 בו הודיעו לו המשיבים כי סכום ההלוואה שהתבקש אושר והוא יועבר תוך 26 ימי עבודה מיום תשלום ההוצאות בגין העמדת ההלוואה. לטענת המבקש מכתב זה נשלח אליו ולא לחברת ידיקולה וכן כי מדובר במכתב שלא היה חלק מההסכם, וכי לאור תוכנו שילם המבקש את הכספים מכיסו האישי, כאמור.

11.      טענה נוספת שמעלה המבקש עוסקת בכך שהמשיבים לא תמכו את בקשתם לעיכוב הליכים בבית המשפט המחוזי בתצהיר, הכולל התייחסות לכך שהם יהיו מוכנים להביא את הסכסוך להכרעה בבוררות בהתאם לדרישה הקבועה בסעיף 5 לחוק הבוררות, אשר בהתאם אליו ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי.

12.      עוד נטען, כי בית המשפט המחוזי התעלם מן העובדה שבמקרה דנן חלה אמנת ניו-יורק בדבר הכרתם ואכיפתם של פסקי בוררות חוץ, 1958 (להלן: אמנת ניו-יורק) אשר כוללת הוראות מפורשות בעניין עיכוב הליכים. זהו המקום לציין כי המשיבים אינם חולקים כי אמנת ניו-יורק חלה על המקרה ולמעשה הם היו אלו שאזכרו את אמנת ניו-יורק (ולא המבקש) בהליך בבית המשפט המחוזי. על פי הנטען, במקרה דנן חל אחד החריגים הקבועים בסעיף 2(3) לאמנת ניו-יורק העוסק במצב בו ההסכם אינו בר ביצוע ואשר בהתקיימותו אין מקום להעביר את הסכסוך לבוררות. נטען, כי מאחר וחברת ידיקולה נמצאת בהליכי פירוק כתוצאה ממעשיהם של המשיבים ההסכם אינו בר ביצוע.

13.      לבסוף, נטען כי בית המשפט המחוזי התעלם מחוסר תום הלב של המשיבים אשר מבקשים למעשה למנוע כל דיון בסכסוך, לרבות בבוררות, לאור טענתם בדבר העדר יריבות והעדר עילה. נטען, כי המשיבים מעלים טענות סותרות כאשר מצד אחד הם טוענים שהמבקש אינו צד להסכם הבוררות ומן הצד השני הם מבקשים שהסכסוך לא ידון בבית המשפט לאור קיומה של תניית בוררות.

תגובת המשיבים

14.      בפתח הדברים טוענים המשיבים כי עילת התביעה, ככל שזו קיימת, הינה של חברת ידיקולה ולא של המבקש ואין לו כל זכות תביעה מכוחו של ההסכם מאחר והיתה זו החברה שחתמה על ההסכם עם המשיבים. המשיבים אף טוענים כי כל הנטען בכתב התביעה נסמך על טענות של חברת ידיקולה ולא על עילה אישית של המבקש.  על פי הנטען, די בעובדה זו, שאינה שנויה במחלוקת, כדי להוביל לסילוק תביעתו של המבקש על הסף. בעניין זה אף נטען, כי ככל שהמבקש הלווה כסף לחברת ידיקולה הרי שהוא נושה של החברה וניסיונו להיפרע מהחברה על ידי ניכוס זכויות התביעה שלה לעצמו הינו ניסיון להונות את מפרק חברת ידיקולה ולקבל העדפה על נושים אחרים בקבלת כספים מהחברה.