לא נתקיימו עילות לביטול פסק הבוררות- פסק הבוררות תקף

1.        לפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כבוד השופט א' אברהם) במסגרתה נדחתה בקשת המבקשים לביטול פסק בוררות.

רקע עובדתי

2.        המשיבה הינה חברה יזמית ובעלת זכויות במרכז קניות בעפולה. בדצמבר 2002 התקשרה המשיבה בהסכם עם המבקשת 1 (להלן: המבקשת), חברה קבלנית לעבודות בניין שהמבקש 2 הוא בעליה, לצורך הקמת מיזם בנייה בנכס. הסכם זה לא קויים, ובעקבותיו חתמו הצדדים על שני הסכמים נוספים, האחד ביוני 2003 והשני בפברואר 2004. גם הסכמים אלה לא קויימו והמשיבה ביקשה להוציא את המבקשת מהשטח על מנת להכניס קבלן אחר לשם ביצוע העבודה, אלא שבית המשפט המחוזי בנצרת נעתר לבקשת המבקשת למתן צו מניעה נגד הוצאתה מהנכס.

3.        ביום 12.9.2004 נחתם הסכם רביעי בין הצדדים, הנושא את הכותרת "סיכום ישיבה מיום 12/9/04 לביצוע עבודות בניה בעמק סנטר עפולה". במסגרת הסכם זה, התחייבה המבקשת לסיים את ביצוע העבודות בלוחות זמנים מסוימים. עוד הוסכם, בסעיף 6 להסכם זה, על העברת המחלוקות בין הצדדים לבוררות, וזו לשון הסעיף (להלן: תניית הבוררות):

"הצדדים מסכימים לאור המחלוקות החוזרות ונשנות ביניהם כי יפעלו למנות בורר מוסכם תוך שבוע ימים מיום החתימה על מסמך זה. פסיקתו של הבורר תהיה גם לגבי מבנים 1, 2 ו-12 לרבות לגבי המחיר. פסיקתו של הבורר תהיה סופית ומכרעת והצדדים מתחייבים לחתום על הסכם הבוררות. הבורר יסיים את הליך הבוררות תוך 60 יום." [המלים המודגשות הוספו בכתב יד על גבי ההסכם - י.ד.]

4.        מכיוון שלא עלה בידי הצדדים להגיע להסכמה באשר לזהות הבורר, מונה על ידי בית המשפט המחוזי בנצרת (כבוד סגן הנשיא נ' ממן), ביום 9.11.2004, השופט בדימוס אמנון סטרשנוב כבורר בין הצדדים (להלן: הבורר). בישיבת הבוררות הראשונה, שהתקיימה ביום 17.11.2004, הסכימו הצדדים כי "על בוררות זו יחול חוק הבוררות, התשכ"ח-1968, לרבות התוספת לחוק."

5.        המבקשים והמשיבה הגישו תביעות הדדיות לבורר. המשיבה טענה כלפי המבקשת כי האחרונה הפרה את כל ההסכמים עליהם חתמה, בכך שלא עמדה במועדים שנקבעו להשלמת העבודה, לא עמדה בהתחייבויותיה, לא עמדה בסטנדרטים של עבודה ראויה, גרמה לליקויי בנייה בפרויקט ועוד. תביעת המשיבה נגד המבקשים עמדה על סך של 6,089,000 ש"ח ועוד 820,000 דולר ארה"ב.

           המבקשים טענו כלפי המבקשת כי נגרמו להם נזקים עקב התמשכות העבודה בפרויקט, שלא באשמתם, בגין עליות מחירים משמעותיות, בעיקר של ברזל, ואי עדכונן על ידי המשיבה במסגרת התמורה על פי ההסכם, אי תשלום חשבונות במועד, ביצוע עבודות חריגות מעבר למה שסוכם בהסכמים ועוד. תביעת המבקשים נגד המשיבה עמדה על סך של 47,796,269 ש"ח. עוד טענו המבקשים כנגד תקפות ההסכמים השונים שנחתמו בין הצדדים, שכן לטענתם ההסכמים לא נחתמו מתוך רצון חופשי והסכמה הדדית.

6.        ביום 28.5.2006 נתן הבורר את פסק הבוררות. הבורר דחה את טענת המבקשים כי ההסכמים בין הצדדים לא נחתמו מרצון חופשי והסכמה הדדית. עוד קבע הבורר כי שני הצדדים גם יחד לא מילאו אחר התחייבויותיהם השונות על פי ההסכמים שנכרתו ביניהם. כלשונו של הבורר:

"התרשמותי הברורה הינה, כי שני הצדדים גם יחד הפרו את הסיכומים וההתחייבויות ביניהם - בין בכתב ובין בע"פ - שוב ושוב. בעוד הקבלן והנתבעות [המבקשים - י.ד.] מעכבים, לעתים תכופות, את ביצוע העבודות בפרויקט ואינם עומדים בלוחות הזמנים, הרי שהתובעת [המשיבה - י.ד.] מצידה נהגה לעכב את התשלומים המגיעים לקבלן, ולא קיימה את התחייבויותיה כלפיו במועד. מדובר, בעיני, במקרה ברור של שניים שחטאו כאחד, וקשה לקבוע מה קדם למה, דוגמת משל הביצה והתרנגולת."

           יתרה מכך, הבורר קבע כי אין מי מהצדדים זכאי לפיצוי כלשהו שכן "שני הצדדים לא פעלו בתום לב במילוי הוראות ההסכמים ביניהם".

           בהתייחסו לתביעה שהגישו המבקשים, קבע הבורר כי סכום הפרויקט כולו שנקבע מלכתחילה עמד על 24 מיליון ש"ח, מתוכם קיבלו המבקשים כ-18 מיליון ש"ח. עוד נקבע כי חלק מהעבודות, בשווי שנאמד בכ-4.5 מיליון ש"ח, כלל לא בוצע על ידי המשיבים. משכך, מתביעת המבקשים שעמדה תחילה על סך של 23.3 מיליון ש"ח, בשלב התצהירים תפחה ל-41.450 מיליון ש"ח, ובשלב הסיכומים עמדה על סך של למעלה מ-47 מיליון ש"ח, נותרו למעשה כמיליון וחצי שקלים. כאמור, הבורר קבע כי סכום זה אינו מגיע למבקשים בשל חוסר תום לבם בקיום חיובי ההסכם.

7.        כעולה מהאמור, הבורר דחה את תביעותיהם ההדדיות של הצדדים, למעט עניין אחד, במסגרתו חייב הבורר את המשיבה לשלם למבקשים תוספת, הנובעת מן החשבון האחרון שהוגש בפרויקט, בסך 653,873 ש"ח. 

ההליך בבית המשפט קמא

8.        המבקשים הגישו לבית המשפט קמא בקשה לביטול פסק הבוררות, שנפרשה על פני לא פחות מ-73 עמודים, במסגרתה טענו לעילות מעילות שונות המצדיקות, לכאורה, את ביטול פסק הבוררות: פעולה של הבורר בחוסר סמכות או בחריגה ממנה, פגיעה בזכות הטיעון והבאת הראיות, העדר הכרעה במחלוקות שהובאו בפני הבורר, פסיקה לאחר שחלף המועד למתן הפסק, פסיקה המנוגדת לתקנת הציבור, וקיומה של העילה לפיה יש לבטל פסק בוררות מטעם שהיה בו להביא לביטול פסק דין סופי של בית משפט.

9.        בית המשפט קמא דחה את הבקשה לביטול פסק הבוררות, על כל ראשיה, בציינו כי שלל הטענות שטענו המבקשים אינן אלא טענות המופנות לטעויות שנפלו בפסק הבוררות והן אינן מבססות עילה לביטולו, אף שהמבקשים "ביקשו לצבוע טענות אלה להן הם טוענים ברשימת הצבעים המנויה בסעיף 24 לחוק". בית המשפט קמא פסק שאין לומר על הבורר כי לא הכריע בכל המחלוקות, רק משום שפסק הבוררות אינו מתייחס, באורח מפורש ומפורט, לכל פריט ופריט בתביעה. הבורר הכריע בסכסוך באופן ברור, ונתן את טעמיו להכרעתו, גם אם לא בא פירוט לכל אחד מהפריטים בתביעה. בית המשפט קמא ציין עוד כי אם הבורר לא פסק במחלוקת פלונית, אין לומר על מחדל נטען שכזה כי הוא בבחינת חריגה מסמכות או פעולה בהעדר סמכות.

10.      בית המשפט קמא דחה אף את טענות המבקשים כי נפל פגם בכך שהבורר לא אכף על המשיבה ליתן בידיהם מסמכים שנדרשה להמציאם, ובכך נפגעה יכולתם לחקור כדבעי; כי הבורר מנע מהם לזמן עדים אותם ביקשו לזמן וכי הבורר מצא שלא למנות מומחה שייתן חוות דעתו ביחס לעבודות שעשו ולחשבון המגיע להם עבור העבודות שביצעו, וקבע כי טענות אלה אינן מבססות עילה לביטול פסק הבוררות.

11.      בית המשפט קמא דחה את הטענה כי הפסק ניתן בחלוף המועד לנתינתו מאחר שהמבקשים לא שמרו לעצמם "בהודעה בכתב לבורר לפני מתן הפסק, את הזכות לטעון טענה זו" בהתאם לסעיף 26(ג) לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות). עוד קבע בית המשפט קמא שלא ניתן לומר כי הבורר עשה בפסיקתו מעשה המנוגד לתקנת הציבור וכן דחה את הטענה כי קיימת עילה על פיה היה בית המשפט מבטל פסק דין סופי שאין עליו ערעור.

12.      על החלטה זו של בית המשפט קמא הוגשה בקשת רשות הערעור שבפניי.