לא נפל פגם בהחלטה שלא לחבר בדואים המתגוררים בנגב למים

השופט ר. שפירא [אב"ד] :

1.         הרקע להגשת הערר:

העוררים, בדואים המתגוררים בנגב, הגישו ערר במסגרתו הם מבקשים להורות למשיבים לספק להם חיבורי מים בכפרים לא מוכרים בנגב. יש לציין כי קודם להגשת ערר זה הוגשה עתירה לבג"צ על ידי העוררים (בג"ץ 3586/01) ובג"צ החליט ביום 16.2.03 כי הדרך הנאותה למימוש זכויותיהם של תושבי הכפרים הבלתי מוכרים בנגב להספקה של מים היא בהגשת בקשות אינדיווידואליות לוועדה להקצאת מי שתייה, שהיא המוסמכת להמליץ בפני נציב המים לבצע חיבורים חדשים ונוספים לרשת הספקת המים ושעל החלטותיה רשאים יהיו העוררים שלא יבואו על סיפוקם להשיג לפני בית המשפט המוסמך. על רקע זה נדחתה עתירתם לבג"צ.

2.         טענות הצדדים:

העוררים טוענים במסגרת ערר זה כי הגישו את בקשותיהם לוועדת המים אשר המליצה לנציב המים לדחות את בקשותיהם. לטענת התובעים, לא פורט לתובעים מהם השיקולים שהביאו לדחיית בקשתם. כמו כן, טוענים התובעים כי לא הומצאה להם כל החלטה של נציב המים ולא ידוע אף באיזה תאריך ניתנו ההחלטות של נציב המים. על כן, טוענים העוררים כי הערר לא הוגש באיחור וזאת משום שלא הומצאה להם החלטה של נציב המים.

לטענת העוררים, נציב המים לא הפעיל שיקול דעת באופן עצמאי ולא קיבל את ההחלטות על אי חיבור המים בעצמו ולכן המדובר בפגם בעצמאות שיקול דעת הרשות המוסמכת היורד לשורשו של עניין ומצדיק את בטלות ההחלטה בדבר אי אספקת חיבורי מים לעוררים. 

העוררים טוענים כי לשיטת המנהלה לקידום הבדואים, הגוף המפעיל את ועדת המים, העוררים אינם זכאים לחיבור מים משום שהם יכולים לעבור לגור במקום אחר שבו ניתן להשיג מים. לטענת העוררים שיקול זה הוא פסול ומדובר בשימוש בצורך הבסיסי למים כדי להפעיל לחץ על העוררים ולשלול מהם את זכויותיהם.

העוררים טוענים כי זו זכותם הבסיסית לקבל מים, כי זכות זו מעוגנת בחוק המים במפורש וכן נסמכת על זכות העוררים לכבוד, לתנאי קיום מינימאליים ולבריאות.

עוד טוענים העוררים כי בתנאים הקיימים כיום הם נאלצים להשיג את המים באמצעות מיכלים ממקורות מים המרוחקים מהם מספר קילומטרים בתשלום מופקע ובתנאים קשים.

העוררים טוענים גם לאפליה וזאת לאור קיומן של "חוות בודדים" באזור הנגב, במסגרתן מוקנים שטחים רחבים של קרקע לשימושו של איש בודד או משפחה אחת ומסופקים להם כל השירותים הדרושים לרבות מים, זאת בטרם זוכות חוות אלה לאישורים הנדרשים על פי דיני התכנון והבניה.

באשר לתביעתו של העורר 3, אברהים אל-אטרש, נטען כי הבקשה לועדת המים הוגשה על שם אברהים אל-אטרש אך הועדה החליטה לאשר חיבור מים על שם פאיז עייאד אלאטרש, שאיננו כלל חלק מהבקשה שהגיש העורר 3, שאינו חלק מכלל משפחות אל-אטרש שביקשו את החיבור והוא גם איננו מתגורר באזור של אותן משפחות. על כן, לא ניתן לראות בתשובת ועדת המים כאישור הבקשה של העורר 3 לחיבור מים.

המשיבים טוענים כי יש לסלק את הערר על הסף נוכח האיחור הכבד בהגשתו וזאת משום שעל פי סעיף 31 לחוק המים יש להגיש ערר על החלטת נציב המים תוך 21 יום ממועד מסירת ההודעה על ההחלטה. בענייננו, טוענים המשיבים, הובאו ההחלטות לידיעת העוררים במהלך אוקטובר 04' אך הערר הוגש רק ביום 20.4.05, כ- 6 חודשים לאחר מועד מסירת ההחלטה לעוררים.

באשר לטענת העוררים לאי סבירות החלטות נציב המים טוענים המשיבים כי ביהמ"ש לא יטה להתערב בשיקול הדעת שהפעיל בעל הסמכות המנהלית, אלא במקרים קיצוניים. לטענת המשיבים, באף אחד מהמקרים נשוא תיק זה לא מתקיים התנאי של אי סבירות מהותית היורדת לשורש העניין.

באשר לטענת העוררים כי נציב המים לא קיבל את ההחלטות בעצמו טוענים המשיבים כי המלצות ועדת המים הינן רק המלצות ונציב המים מפעיל את שיקול דעתו אם לקבלן או לא ועצם העובדה שנציב המים קיבל את ההמלצות היא כשלעצמה אינה יכולה להעיד על התפרקות מהפעלת שיקול הדעת. עוד טוענים המשיבים כי בעניין זה פועלת לטובתה של הרשות חזקת התקינות כל עוד לא הוכח אחרת.

באשר לטענות העוררים לאפליה טוענים המשיבים כי חוות הבודדים מעוגנות מבחינה סטטוטורית והינן התיישבות כדין ולכן אין להשוות בינן לבין התיישבותם הספונטאנית והבלתי חוקית של העוררים.

באשר לסיבות לסירובו של נציב המים לבקשות העוררים המשיבים טוענים כי העוררים מתגוררים בנגב במבנים בלתי חוקיים, ללא הכנת תוכניות כמתחייב מחוק התכנון והבניה, תשכ"ה - 1965 (להלן: "חוק התכנון והבניה") וללא בקשת וקבלת היתרי בניה מטעם רשויות התכנון המוסמכות. לטענת המשיבים, צורת התיישבות זו מעוררת קשיים רבים בתחום הספקת השירותים לתושבים. לכן המדינה פועלת להקמת מספר יישובי קבע עבור אוכלוסיה זו אך עשרות אלפים מהאוכלוסייה הבדואית בנגב בחרו שלא לעבור לישובי הקבע ולהקים את ביתם בהתעלם ממגמות התכנון של הרשויות המוסמכות במדינת ישראל.

המשיבים מציינים כי משרדי הממשלה אינם חולקים על חובתם לדאוג לכך שהאוכלוסייה הבדואית תזכה להספקת מים, אך אופן הספקת המים לתושבים אלו חייב להיות תואם את המדיניות התכנונית והחוקית שקבעה הממשלה. המשיבים טוענים כי אין עילה בדין לחייבם לספק מים למקבץ מגורים ארעי שהוקם באופן בלתי חוקי ואשר אין כל תכנית להכיר בו כמקום ישוב של קבע, הגם שלא קיימת בו תשתית של מקורות לאספקת מים. עוד מציינים המשיבים כי ועדת השרים לענייני המגזר הערבי החליטה על הקמת מרכזי מים וזאת לשם הקמת יישובים נוספים לאוכלוסיה הבדואית בנגב וכן הוקמה ועדה להקצאת מי שתייה לבדואים לאישור פתיחת פתחים ברשת המים הארצית המופעלת בידי מקורות, בכדי לאפשר לבדואים לקבל אספקת מים. הועדה מייעצת לנציב המים, אשר מחליט ומאשר את החיבורים.

לטענת המשיבים, בשנת 2000 החליטה ממשלת ישראל להנחות את הועדה לאשר חיבורי מים אך ורק במקרים חריגים ומטעמים הומניטאריים ו/או במקומות בהם לא קיים פתרון אכלוס לתושבים ואין להם פתרונות מים קיימים.

עוד טוענים המשיבים כי זכותם של העוררים לקבל מים כפופה להוראות חוק המים וכן לזכות לשהות במקום בו הם שוהים ובמקרים בהם לא מתוכננת הקמת ישוב קבע והתיישבות במקום וההתיישבות של העוררים היא ספונטאנית ובלתי חוקית אין טעם בהספקת תשתיות מכל סוג שהוא שהרי אינטרס הכלל הינו המעטת התיישבויות מעין אלו ולא עידודן. המשיבים מפנים לסעיף 157א' לחוק התכנון והבניה הקובע מגבלות על אספקת מים למקרקעין ללא המצאת אישור המעיד על כך שניתן היתר בניה למבנה שאותו מבקשים לחבר למים. כלומר, לטענת המשיבים, הזכות למים מהווה, בין היתר, נגזרת של הזכויות במקרקעין.