לא ניתן להביא ראיות לסתור הכרעת דין בהליך אזרחי כאשר גרסת התובע התקבלה במלואה.

בפני תביעה נזיקית שעילתה עוולת תקיפה, במסגרת סכסוך שכנים.

התובע הגיש תלונה במשטרה כנגד הנתבעת על התקיפה, הוגש כנגדה כתב אישום בעבירה של תקיפה חבלנית, נוהלו הוכחות וניתנה הכרעת דין המרשיעה את הנתבעת (ת"פ (כ"ס) 2323/07). פסק הדין המרשיע הינו חלוט, לאחר שהערעור עליו נדחה.

כיום מבקשת הנתבעת להביא ראיות, במסגרת תצהירה, לגבי השתלשלות האירוע - וזאת כדי לבסס טענה של אשם תורם מצד התובע.

כמו כן היא מבקשת לזמן עדה בשם יעל בצלאל, שלא היתה עדה מטעמה במסגרת ההליך הפלילי, ושעל פי מכתב שכתבה העדה לנתבעת (המתמצת את תוכן העדות המבוקשת), פגשה העדה את הנתבעת בדירתה לאחר האירוע וראתה אותה נסערת ובוכיה, כשחולצתה קרועה ומשקפי השמש שלה שבורים.

סעיף 42א לפקודת הראיות קובע:

(א)        (א)        הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט האזרחי.

42ג לפקודה משלים את הוראת סעיף 42א, בקובעו:

"הוגשה ראיה כאמור בסעיף 42א, לא יהיה המורשע או חליפו או מי שחב בחובו הפסוק רשאי להביא ראיה לסתור, או ראיה שכבר נשמעה או הוגשה במשפט הפלילי, אלא ברשות בית המשפט, מטעמים שיירשמו וכדי למנוע עיוות דין".

המחלוקת בין הצדדים היא לעניין חלות סעיף 42א ו-42ג לפקודת הראיות לגבי שאלת האשם התורם של התובע, כשלטענת הנתבעת, סוגיה זו הינה מחוץ לגידרה של הכרעת הדין המרשיעה, ועל כן אין הנתבעת מנועה מלהביא ראיות לגביה.

לאחר שעיינתי בהכרעת הדין המפורטת של כב' השופטת רג'יניאנו, אני סבורה כי הכרעת הדין, המאמצת את גרסת התובע במלואה ודוחה מחוסר מהימנות את גרסת הנתבעת, דוחה חד משמעית את גם הטענה כי היתה תקיפה או פרובוקציה מצד התובעים או מי מהם כלפי הנתבעת בתחילת האירוע, ובכך היא נותנת מענה חד משמעי לשאלת האשם התורם.

בגרסת התובעים, כפי שהועלתה בהליך הפלילי, נטען להעדר כל אשם תורם מצד מי מהם: תואר כי בני הזוג הכניסו שקיות מצרכים למעלית הבניין והעמיסו אותה, לפתע הגיעו למעלית הנתבעת ובנה, שנכנסו למעלית וסרבו להמתין לגמר ההעמסה ולעליית התובעים עם המצרכים לדירתם; הנתבעת עלתה למעלה עם בנה ועם שקיות המצרכים, והתובעים המתינו למטה שהמעלית תרד; משראו שהמעלית מבוששת לחזור, וחשדו (על רקע סכסוך קודם עם הנתבעת) כי היא מחזיקה אותה בכוונה פתוחה בקומת מגוריה, עלו ברגל לקומה הרביעית ושם ראו את הנתבעת נשענת על הדלת הפתוחה של המעלית כדי שלא תיסגר, ומדברת בטלפון הסלולרי. התובע צילם את הנתבעת בתנוחה המתוארת (כשהיא מחייכת בלעג ועושה תנועה מגונה לעברו - התמונה הוגשה במסגרת ההליך הפלילי), ובתגובה לכך התנפלה עליו הנתבעת בנסיון למנוע ממנו לצלמה, שרטה את זרועו ונשכה אותו. התובע ניסה להשתחרר ממנה והדף אותה ממנו, ואינו שולל האפשרות כי נשרטה עקב כך.

בגרסת הנתבעת, כפי שהועלתה בהליך הפלילי, נטען "אשם תורם" למכביר, וכדלקמן: התובע התחכך בה באופן מיני בעת הכניסה למעלית; בעט בה עם הרגל בתוך המעלית; קילל אותה; התובעים גרמו במתכוון לעצירת המעלית בכל קומה, בכך שעלו ברגל ולחצו על הכפתורים; התובעת אמרה לה שתביא את החבר שלה מגיל 17 שאנס אותה; התובע התנפל עליה לאחר שיצאה מהמעלית והפיל את הטלפון מידה; לאחר שהתכופפה להרים את הטלפון התובע קפץ עליה, ניסה למשוך את הטלפון מידה, משך את ידה וחולצתה נקרעה; המתלונן נגע בה באזור הצוואר (בהודעותיה במשטרה טענה כי גם חנק אותה) והחזה שלה נחשף בפניו.

בהערכת מהימנות העדויות וקביעת הממצאים שבעובדה, קיבל בית המשפט את גרסת התובע במלואה, וקבע כי "על פי התרשמותי המתלונן דיבר אמת והממצאים העובדתיים יקבעו על פי עדותו".

לעומת זאת, מעדות הנתבעת התרשם בית המשפט בשלילה, קבע כי היא הותירה רושם מניפולטיבי ומגמתי ואינה אמינה.

בית המשפט דחה במפורש את הטענות לקריעת החולצה ושבירת המשקפים וקבע כי על פי התרשמותו זוהי המצאה (ראו עמ' 5 להכ"ד).

לפיכך, שאלת האשם התורם הוכרעה חד משמעית בפסק הדין המרשיע, שאימץ את גרסת התובע וקבע כי לא היתה כל פרובוקציה או התנהגות אלימה מצידו כלפי הנתבעת (מעבר לצילומה בפתח המעלית כפי שנראה בתמונה), וכי הנתבעת תקפה פיזית את התובע וחבלה בו בתגובה לעצם הצילום. הטענות להתגרות מילולית או פיזית מצד מי מהתובעים נדחו כבלתי מהימנות, וכך גם הטענה לקריעת החולצה ושבירת המשקפים.

לנוכח ממצאים מפורשים אלה, אין מקום לאפשר לנתבעת להביא ראיות בשאלת האשם התורם, ואין כל הצדקה להבאת ראיות לסתור (גם ביחס לגב' בצלאל שהתייחסה במכתבה לחולצה קרועה ומשקפים שבורים) מאחר שהנתבעת לא הציגה כל נימוק סביר לאי זימונה של גב' בצלאל כעדה מטעמה בהליך הפלילי.

לפיכך, מכל הרציונלים העומדים בבסיס סעיפים 42א-42ג לפקודת הראיות, ובהעדר כל עילה לחרוג מהנחייתו העקרונית של המחוקק בסוגיית ההליך האזרחי העוקב לפלילי, אני דוחה את בקשת הנתבעת להתייחס בראיותיה לשאלת האשם התורם ולהביא ראיות לסתור את ממצאי פסק הדין המרשיע  ו/או להוכיח אשם תורם באמצעות זימון העדה יעל בצלאל.

הבאת הראיות מוגבלת איפוא לעניין הרקע הכללי לסכסוך (בקצרה), והנזק (כשממילא התובעים טוענים רק לכאב וסבל).