לא יתקיים משפט חוזר בעניינים של מורשעים בעבירות לפי חוק התכנון והבנייה

1.        כנגד המבקש ואמו הוגש, בשנת 1995, כתב-אישום בת.פ. 173/95 לבית המשפט לעניינים מקומיים בתל-אביב יפו, המייחס להם עבירות של ביצוע עבודות ללא היתר, לפי חוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965. על-פי עובדות כתב-האישום, בין החודשים מרץ 1994 למרץ 1995 ביצעו המבקש ואמו, ללא היתר, עבודות בנייה שונות, לצורך הקמת סככות בשטח כולל של 119.3 מ"ר. 

2.        בתום שמיעת הראיות, הורשעו המבקש ואמו, ביום 10.7.97, בכל העבירות אשר יוחסו להם בכתב האישום. בית המשפט לעניינים מקומיים (השופט ג' שטרסמן) דן בטענות שהעלה המבקש, ובהן גם הטענה כי מדובר במבנה ישן הבנוי כבר כשלושים שנה, אולם דחה אותן לגופן, נוכח העדויות שנשמעו בפניו, וקבע כי אין לתת אמון בגרסתו של המבקש. בעקבות הרשעת המבקש, גזר עליו בית המשפט לעניינים מקומיים, בין היתר, קנס בסך 20,000 ש"ח, או שישה חודשי מאסר תמורתם. כן חויב המבקש להרוס את המבנים שבנה ללא היתר עד ליום 1.12.97, אלא אם יקבל היתר בנייה.

3.        על פסק-דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים הגיש המבקש ערעור לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב יפו. ביום 30.9.97 דחה בית המשפט המחוזי (השופטים א' א' לוי, א' גרוניס וא' חיות) את ערעורו של המבקש על הרשעתו, בציינו כי הרשעתו התבססה על ראיות מוצקות. באשר לעונש שנגזר על המבקש, ציין בית המשפט המחוזי כי בנסיבות רגילות, ונוכח היקפה של הבניה האסורה, לא היה סבור כי העונש מחמיר עם המבקש. עם זאת, לנוכח הנסיבות האישיות של המבקש ומצבו הכלכלי, הוחלט להעמיד את גובה הקנס שחויב בו על סך של 10,000 ש"ח בלבד.

4.        משלא הרס המבקש את המבנים כפי שחויב עד ליום 1.12.97, הוגש נגדו כתב אישום לבית המשפט לעניינים מקומיים בתל-אביב יפו בעבירה של אי קיום צו שיפוטי. המבקש הצהיר כי יהרוס את המבנים, ואכן בביקורת שערך מפקח על הבניה מטעם עיריית תל-אביב ביום 11.4.99 נמצא כי המבנים נהרסו. בהתאם לכך בוטל כתב האישום בגין אי קיום צו שיפוטי. אולם, ביום 17.8.99 נערכה ביקורת נוספת במקרקעין ובה נתגלה כי המבנים נבנו מחדש. בהתאם לכך הוגש נגד המבקש ואמו כתב אישום נוסף, ובדיון שהתקיים ביום 17.10.01 הודה המבקש בכך שהרס ובנה מחדש את המבנים. באותו דיון אף הציג המבקש בפני בית המשפט לעניינים מקומיים את המסמך נשוא בקשה זו - תשריט הכולל פענוח של הגב' מירה ירקוני, מפענחת במחלקת המדידות של עיריית תל-אביב - המוכיח, לטענתו, כי המבנים שבבנייתם הורשע היו קיימים כבר בשנת 1991. בית המשפט ציין כי מאחר שמדובר בבניה חדשה שנעשתה לאחר שהמבקש הרס את המבנים, אין בתשריט האמור כדי לסייע לו. לפיכך, הרשיע את המבקש בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, וגזר עליו קנס בסך של 1,000 ש"ח ואגרה בסך 3,145 ש"ח. כן חייב את המבקש להרוס את המבנים החדשים בתוך 18 חודשים, אלא אם יקבל בינתיים היתר בניה. המבקש לא הרס את המבנים, וביום 31.8.03 הוגש נגדו כתב אישום נוסף בגין אי קיום צו שיפוטי. ביום 23.6.04 הורשע המבקש גם בעבירה זו, ונגזר עליו קנס בסך 7,000 ש"ח. גם בעקבות פסק דין זה לא הרס המבקש את המבנים, וביום 23.8.05 הוגש נגדו כתב אישום נוסף בגין אי קיום צו שיפוטי. ביום 18.12.05 הורשע המבקש, על-פי הודעתו, בביצוע העבירה האמורה, והוטל עליו קנס בסך 15,000 ש"ח.      

5.        ביום 12.6.06 הגיש המבקש בקשה לקיום משפט חוזר בעניינו, בהתבסס על שתי טענות עיקריות. הראשונה, הינה כי יש בידו ראיה חדשה אשר ביכולתה לשנות את המצב המשפטי לטובתו. השנייה, הינה כי קיים חשש ממשי לפיו בהרשעתו נגרם לו עיוות דין. באשר לטענה הראשונה, ציין המבקש כי ביום 1.10.98 קיבל לידיו, לאחר פניות חוזרות ונשנות, את תשריט המקרקעין שעליו מצוין בכתב ידה של הגב' מירה ירקוני כי המבנים נשוא פסק-הדין היו קיימים עוד בשנת 1991. לטענתו, ראיה זו יש בכוחה לשנות את תוצאות המשפט לטובתו, שכן היא מוכיחה בבירור כי המבנים היו קיימים שנים רבות קודם להגשת כתב האישום המקורי נגדו. באשר לטענה השנייה, ציין המבקש כי לא היה מיוצג בהליכים הקודמים, ועל כן לא היה בכוחו לנהל את ענייניו בצורה הטובה ביותר. לטענתו, בכל ההליכים שהתנהלו נגדו חזר וטען כי מדובר במבנים ישנים, אולם טענותיו לא נבדקו. המבקש ציין עוד, כי המקרקעין נשוא הבקשה שייכים למשפחתו מאז שנת 1948, וכי הוא, אשתו וחמשת ילדיהם מתגוררים במבנה המיועד להריסה מזה כשלושים שנים. ביום 30.1.07 הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע צו ההריסה התלוי ועומד נגדו, עד למתן החלטה בבקשה לקיום משפט חוזר.

6.        ביום 23.11.06 הגישה המשיבה את תגובתה לבקשה, ובה ציינה כי היא מתנגדת לבקשה לקיום משפט חוזר. לטענתה, יש לדחות את הבקשה בהיותה לוקה בשיהוי ניכר, שכן המסמך עליו מסתמך המבקש מצוי בידיו לפחות מאז חודש אוקטובר 2001, עת הציגו בפני בית המשפט לעניינים מקומיים כאמור לעיל. לפי תקנה 4(א) לתקנות בתי משפט (סדרי דין במשפט חוזר), התשי"ז-1957, יש להגיש בקשה למשפט חוזר בתוך 90 יום מיום שנודע למבקש על קיום אחת העילות למשפט חוזר, ובענייננו, כך טענה המדינה, המתין המבקש כחמש שנים טרם הגיש את בקשתו למשפט חוזר. לגופו של עניין, טענה המדינה בתגובתה כי ממילא אין במסמך האמור כדי לעורר ספק בדבר נכונות הממצאים העובדתיים שנקבעו על-ידי בית המשפט. המדינה ציינה בתגובתה כי בית המשפט לעניינים מקומיים קבע, בהסתמך על הראיות שהוצגו בפניו, כי הסככה הגדולה הוקמה לאחר ובעקבות שריפה שכילתה מבנה שהיה קיים במקום, וקיבל כמהימנות את עדויות הפקחים שהעידו כי הסככה הקטנה לא הייתה קיימת בשטח בשנת 1994, וכי כאשר התגלתה לראשונה בעת ביקור הפקחים בשנת 1995 ניכר בה כי נבנתה מחומרים חדשים. עוד טענה המדינה, כי במסמך עליו מסתמך המבקש אין כדי להטיל ספק כלשהו בקביעות האמורות. זאת מאחר והמסמך מלמד, אמנם, כי באותו מקום היו קיימים מבנים כבר בשנת 1991, אולם אין בכך כדי לעורר חשש כי המבנים שבבנייתם הורשע הם אותם מבנים המצוינים במסמך האמור.   

7.        לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, וכן בתגובת היועץ המשפטי לממשלה, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות. יאמר תחילה, כי בנסיבות העניין, מאחר שמצאתי כי יש לדחות את הבקשה לגופה לא ראיתי לדחות את העתירה על יסוד טענת השיהוי. הסמכות להורות על עריכתו של משפט חוזר - בהתקיים אחת מעילות הקבועות בסעיף 31 לחוק בתי-המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט) - נועדה לאזן בין השאיפה לאמת והרצון לתקן טעות שנפלה בהרשעתו של אדם, מחד גיסא, לבין השאיפה לסופיות הדיון, מאידך גיסא (ראו מ"ח 7929/96 אחמד כוזלי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(1), 529). משפט חוזר אינו הכלל אלא החריג, שיש ליישמו במשורה ורק במקרים בהם קיים חשש של ממש להרשעתו של חף מפשע. חשש מסוג זה אינו עולה מן הבקשה שבפני.

8.        באשר לעילה שבסעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט, שעניינה הצגת "עובדות או ראיות, העשויות... לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון", טוען המבקש כי יש בידו ראיה חדשה אשר יש בה כדי לשנות את תוצאות המשפט לטובתו. ראיה חדשה זו הנה תצלומי אויר של המקרקעין משנת 1991, וכן תשריט הכולל פענוח של מפענחת ממחלקת המדידות של עיריית תל-אביב. מראיה זו עולה, לטענת המבקש, כי במקום בו ניצבות כיום שתי הסככות אשר בבנייתן הורשע, ניצבו מבנים בגודל דומה כבר בשנת 1991, וכי על כן המבנים שהורשע בבנייתם בשנת 1994, הם אותם המבנים שניכר מהתשריט כי היו קיימים כבר בשנת 1991. אמנם, התצלומים והתשריט המפוענח לא היו בפניו של בית המשפט לעניינים מקומיים בעת שדן בעניינו של המבקש לראשונה. עם זאת, על-מנת להיכנס בגדרה של העילה שבסעיף 31(א)(2), אין די בעצם קיומה של ראיה נוספת, אלא נדרש כי תהיה זו ראיה בעלת משקל סגולי שיש בו להביא לשינוי תוצאות המשפט. הכרח הוא כי בית המשפט ישתכנע כי חומר הראיות או העובדות הנטענים יכולים היו, אם כי לא חייבים בוודאות, לשנות את תוצאת המשפט לטובת הנדון (ראו לעניין זה, בין היתר, מ"ח 6148/95 עזריה נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(2) 334, 358; מ"ח 10392/02 אורן עמיאל נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(2), 297, 307; מ"ח 7929/96 כוזלי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(1), 529, 561).

9.        בענייננו, המסמך עליו סומך המבקש את בקשתו אינו בעל משקל סגולי שכזה. כל שעולה ממנו הינו כי במקום היו בשנת 1991 מבנים הדומים בגודלם לאלה שבבנייתם הורשע המבקש. עובדה זו מתיישבת עם קביעותיו של בית המשפט לעניינים מקומיים ועם הראיות שהוצגו בפניו, ולפיהן לפחות אחת מהסככות נבנתה מחדש במטרה להחליף סככה ישנה אשר ניזוקה בשריפה. גם גרסת המבקש, כפי שהוצגה בפני בית המשפט לעניינים מקומיים, הייתה כי בעקבות שריפה שפרצה החליף את הקרשים וחלק מהאסבסטים, מבלי שקיבל היתר בניה לשם כך. בית המשפט לעניינים מקומיים ביסס את הכרעת דינו על עדויותיהם של מפקחים ומהנדסים מעיריית תל-אביב, אותן מצא מהימנות, ואף קבע מפורשות בהכרעת דינו כי:

"אין לתת אמון בגרסתו של הנאשם. התצלום ת/9 ברור וחד מאין כמותו. לא ייתכן להתרשם מתצלום זה, שמדובר בקורות עצים ובגג ישנים. היותם חדשים בולט לעין. בית המשפט סבור עוד, שעדויות עדי התביעה ואפילו עדותו של העד מטעם ההגנה, סייעו לתביעה בהוכחת עובדות כתב האישום". 

בנסיבות אלה ונוכח האמור, לא מצאתי כי יש בראיה האמורה אותו משקל ראייתי שיש בו כדי להצדיק הענות לבקשה למשפט חוזר.

10.      באשר לעילה שבסעיף 31(א)(4) לחוק בתי-המשפט, שעניינה מצב בו "נתעורר חשש של ממש כי בהרשעה נגרם לנידון עיוות דין". עילה זו היא "עילת סל", המאפשרת לבית-המשפט להורות על קיומו של משפט חוזר מקום בו התעורר בלבו חשש ממשי כי נגרם עיוות דין, ונראה כי אותו מקרה אינו נכלל בגדר העילות האחרות למשפט חוזר (ראו, בין היתר, מ"ח 9974/04 שוורץ נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); מ"ח 4365/04 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה (טרם פורסם)). כדי לבסס בקשה למשפט חוזר לפי עילה זו, נדרש כי הפגמים אשר נפלו בהליך יהיו כה חמורים ומהותיים, עד כי הובילו להרשעת שווא (מ"ח 7661/04 ברהום נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם); מ"ח 6223/04 גולדין נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). סבורני, כי בנסיבות המקרה שלפניי חשש כזה אינו מתקיים. המבקש ביסס את טיעונו בהקשר זה על העובדה כי לא היה מיוצג בהליכים לפני בית המשפט לעניינים מקומיים. אולם, עיון בפרוטוקול הדיונים מעלה כי המבקש, על אף שלא היה מיוצג, חקר את העדים מטעם המדינה, העיד עד אחד מטעמו ואף סיכם את טענותיו בפני בית המשפט. בנסיבות אלה, מקובלת עלי עמדת המדינה, לפיה אין בעובדה כי המבקש לא היה מיוצג בפני בית המשפט לעניינים מקומיים, כדי להביא למסקנה כי נגרם לו בכך עיוות דין.  

11.      אשר על כן, הנני סבורה כי ההרשעה בדין יסודה, וכי אין כל צידוק להורות על משפט חוזר. לא הוצגו בפני ראיות או עובדות המצדיקות משפט חוזר, ולא שוכנעתי כי קיים חשש של ממש כי בהרשעתו נגרם למבקש עיוות דין.  

           הבקשה נדחית. בנסיבות אלה נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע צו ההריסה.

           ניתנה היום, כ"ג בשבט התשס"ז (11.2.2007).

                                                                                      ה נ ש י א ה

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    דז

מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: