לא יתקיים דיון נוסף בשאלת כשרותה של צורה תלת ממדית לשמש כסימן מסחר

1.       לפניי עתירה לדיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון מיום 23.3.08 (המשנה לנשיאה א' ריבלין והשופטים א' גרוניס וא' רובינשטיין), שבו התקבל ערעורן של המשיבות על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (השופט י' זפט), במסגרתו נדחתה תובענה שהגישו המשיבות נגד העותרות בעוולות של הפרת סימן מסחר רשום ועשיית עושר ולא במשפט. בפסק-הדין, אשר עסק בסוגיית כשרותה של צורתו התלת-ממדית של מוצר להירשם כסימן מסחר, בוטל פסק-דינו של בית המשפט המחוזי והתיק הוחזר אליו לדיון מחודש בהתאם לאמות-המידה ולכללים שנקבעו בפסק-דינו של בית המשפט העליון.

2.       המשיבה 1 הינה יצרנית של דברי מתיקה, ובכלל זה ממתק שוקולד קרמל, שצורתו מזכירה חצי כדור, המשווק בישראל מאז שנת 1996 תחת השם "TOFIFEE" (להלן: טופיפי). ביום 15.4.03 הגישה המשיבה 1 בקשה לרישום סימן מסחר בפנקס סימני המסחר. הבקשה כללה תצלום של שלוש יחידות של ממתק טופיפי משלוש זוויות שונות (להלן: סימן המסחר). ביום 2.10.03 נרשם סימן המסחר בפנקס, ביחס לסוגי טובין שונים, ובהם נכללו ממתקים, שוקולד, פרלינים ועוד. המשיבה 2 נרשמה בפנקס כבעלת רשות לעשות שימוש בסימן המסחר האמור.

העותרת 1 הינה חברה העוסקת ביבוא ממתקים ושיווקם. העותרת 2 הינה מנכ"לית העותרת 1 ובעלת מניות בה. העותרת 1 מייבאת לישראל ומשווקת בה ממתק שוקולד קרמל המשווק בשם "CHOCODAN'S" (להלן: שוקודנס), ואשר צורתו התלת-ממדית דומה לצורתו של ממתק טופיפי.

3.       ביום 21.10.03 הגישו המשיבות לבית המשפט המחוזי בתל-אביב תובענה נגד העותרות. במסגרת התובענה נטען כי שיווקו של ממתק בעל צורה דומה לממתק טופיפי על-ידי העותרת 1 מהווה הפרה של סימנן המסחרי של המשיבות. עוד נטען, כי האריזה שבה משווק שוקודנס מפרה אף היא את סימנן המסחרי של המשיבות. במסגרת התובענה עתרו המשיבות, בין היתר, למתן צו מניעה קבוע אשר יאסור על העותרות לייבא ולשווק את ממתק שוקודנס או ממתק אחר בעל צורה זהה לסימן המשיבות. כן ביקשו המשיבות כי ייפסק לטובתן פיצוי כספי.

4.       ביום 19.11.03 ניתן פסק-דינו של בית המשפט המחוזי (השופט י' זפט) בו נדחתה התובענה. בין היתר, דחה בית המשפט את טענת המשיבות לפיה סימן המסחר שלהן הינו סימן תלת-ממדי המורכב מצורתו של ממתק טופיפי. תחת זאת נקבע כי סימן המערערות הינו סימן דו-ממדי, אשר אינו מגן על צורתו של ממתק טופיפי כי אם על הצורה הגרפית כפי שהיא מוצגת בנסח הרישום. נקבע, כי הגם שפקודת סימני המסחר [נוסח חדש], התשל"ב-1972 (להלן: פקודת סימני המסחר) מאפשרת את רישומם של סימני מסחר תלת-ממדיים, הרי שצורתו של המוצר עצמו אינה כשרה להירשם כסימן מסחר. בהתאם לכך, נקבע כי עצם השיווק של ממתק הדומה בצורתו לצורת הממתק המופיע במסגרת סימן המסחר של המערערות, אינו מהווה הפרה של סימן המסחר. בהמשך לקביעה זו ובעקבותיה, השווה בית המשפט את אריזת הממתק שוקודנס לאריזת הממתק טופיפי, והגיע למסקנה כי אריזת שוקודנס אינה מעוררת חשש להטעיה.

5.       על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי הגישו המשיבות ערעור לבית משפט זה. במסגרת ערעורן טענו המשיבות כי סימן המסחר שלהן הינו סימן מסחר תלת-ממדי, המורכב מצורתו של ממתק טופיפי, והשיגו על קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה צורתו התלת-ממדית של מוצר אינה כשרה לשמש כסימן מסחר. ביום 23.3.08 ניתן, כאמור, פסק-דינו של בית המשפט העליון בערעור שהגישו המשיבות. פסק-הדין ניתן מפי השופט א' גרוניס, ובהסכמת השופטים א' ריבלין וא' רובינשטיין. בפסק-הדין קיבל, תחילה, בית המשפט את טענת המשיבות כי סימן המסחר שלהן הינו סימן תלת-ממדי המתייחס לצורתו של ממתק טופיפי. בהמשך לקביעה זו, דן בית המשפט באפשרות רישומה של צורתו התלת-ממדית של מוצר כסימן מסחר. גם ביחס לסוגיה זו הפך בית המשפט העליון את קביעתו של בית המשפט המחוזי, בקובעו כי צורתו התלת-ממדית של מוצר עשויה להיות כשרה לרישום כסימן מסחר בנסיבות מסוימות. זאת, במידה ורכשה במהלך השנים אופי מבחין נרכש - היינו, צורה אשר ציבור הצרכנים מקשר בינה לבין טובין ממקור מסוים - ובלבד שמוכח האופי המבחין הנרכש וכן היעדרו של תפקיד אסתטי או פונקציונאלי לצורת המוצר. בית המשפט הדגיש בפסק-דינו, כי ככל שצורת המוצר ממלאת תפקיד פונקציונאלי או אסתטי, תהא בלתי כשרה לרישום אף אם רכשה אופי מבחין למעשה. לעומת זאת, באותם המקרים בהם יוכח בבירור כי צורת המוצר ממלאת בפועל תפקיד של סימן מסחר, תוענק לה הגנה מתאימה במסגרת דיני סימני המסחר. בהתאם לקביעות עקרוניות אלה, ביטל בית המשפט את פסק-דינו של בית המשפט המחוזי וקבע כי ההליך יוחזר לבית המשפט המחוזי על-מנת שיכריע בסוגיית תוקפו של סימן המשיבות על-פי הכללים שנקבעו בפסק-הדין.       

6.       על פסק-דינו של בית המשפט העליון בערעור הוגשה העתירה לקיום דיון נוסף שלפניי. לטענת העותרות, פסק-הדין נשוא העתירה מהווה פריצת דרך חדשנית בתחום הקניין הרוחני ודיני סימני המסחר. נטען, כי הקביעה לפיה צורתו של מוצר עשויה לזכות במעמד של סימן מסחר מכוח השימוש וההכרה הציבורית בה, עלולה לעורר בעיות רבות, ובכללן השאלות מהו פרק הזמן הדרוש לשם הפיכתה של צורת מוצר לבת-רישום כסימן מסחר; מתי יידע המתחרה כי הוא רשאי לייצר מוצר דומה; האם יכול היצרן להחליט בכל עת כי עתה הוא הזמן הראוי לרישום הסימן; מה ההבדל בין סימן מסחר מסוג זה לבין מדגם; ועוד. כן נטען, כי למעשה מדובר בסימן מסחר שאינו מצריך רישום, ואשר מאפשר לבעליו מונופול מוחלט על ייצור מוצר דומה ומניעת תחרות. קבלת הגישה כי צורת מוצר עשויה להיות כשרה להוות סימן מסחר עלולה, כך נטען, לגרום לשיתוק חיי המסחר, הייצור וכל התפתחות אפשרית באותו התחום. עוד טענו העותרות, כי בענייננו, לו באמת היוותה צורת המוצר סימן מסחר בפני עצמה, לא היו המשיבות מוסיפות לה שם - טופיפי. לבסוף, נטען כי בית המשפט בחר בפסק-הדין נשוא העתירה לאמץ חקיקה ופסיקה זרה אשר אינן תואמות את הדין הישראלי, ובכך התעלם, על-פי הנטען, מהדין המצוי.

7.       המשיבות טוענות כי יש לדחות את העתירה. לטענתן, הליך הדיון הנוסף לא נועד להוות הליך של ערעור נוסף, ואף חידוש הלכה אין בו כדי להוות עילה לבחינה נוספת של פסק-הדין. בענייננו, נטען כי ההלכה אשר נקבעה בפסק-הדין נשוא העתירה אינה מצדיקה קיום דיון נוסף בפסק-הדין. זאת, היות ומדובר בפסק-דין מקיף ומעמיק, אשר ניתן פה-אחד ואשר מבוסס ומעוגן היטב בעקרונות הכלליים של דיני סימני המסחר בישראל. כך, למשל, נטען, כי ההלכה לפיה ניתן לרשום סימן מסחרי תלת-ממדי המורכב מצורתו של מוצר, אינה מהווה פריצת דרך חדשנית בישראל ואף אינה מהווה "תקדים עולמי", היות ופסק-הדין נשוא העתירה נתמך על-ידי ניתוח מלא ומעמיק של המשפט המשווה, ואף עולה בקנה אחד עם לשון פקודת סימני המסחר. באשר לטענה כי קיימת אי בהירות ביחס לפרק הזמן הדרוש עד להפיכתו של סימן שכזה לבר-רישום, טוענות המשיבות כי ההלכה הפסוקה גיבשה בעבר מבחנים להוכחת מועד התגבשותו של ערך מבחין נרכש לסימן מסחר, וכי פרק הזמן הדרוש משתנה ממקרה למקרה, כפועל יוצא של היקף השימוש, אופי המוצר וגורמים נוספים. המשיבות ביקשו לדחות גם את יתר טענותיהן של העותרות, בין היתר, מאחר שטענות אלה נבחנו ונדחו בפסק-הדין נשוא העתירה. לבסוף, באשר לטענה העקרונית כי פסק-הדין נשוא העתירה עלול לפגוע בתחרות ולהביא ליצירת מונופולין, נטען בתגובת המשיבות כי בית המשפט בחן באריכות את האינטרסים השונים ובהם גם אינטרס הבטחתן של תחרות ויעילות במשק, ופסק-הדין מביא לאיזון הולם וראוי בין האינטרסים והשיקולים השונים.

8.       בחנתי את טיעוני הצדדים והגעתי לכלל מסקנה כי דין העתירה לדיון נוסף להידחות. אמנם, בפסק הדין נשוא העתירה נפסקה הלכה חדשה בדיני סימני מסחר, הקובעת כי קיימים מצבים בהם ניתן יהיה לעשות שימוש בצורתו התלת-ממדית של מוצר כסימן מסחר. בית המשפט ניתח בפסק-הדין באריכות את השיקולים השונים הרלוונטיים לסוגיה ואף נעזר בדין המשווה, אותו בחן באופן מעמיק ומפורט. בהתאם לניתוח זה, קבע בית המשפט, כאמור לעיל, כי באותם המקרים בהם יוכח בבירור כי צורת המוצר משמשת בפועל לבידולו של המוצר (היינו, הינה בעלת אופי מבחין נרכש), וכי הצורה אינה בעלת תפקיד אסתטי או פונקציונאלי ממשי - תהא הצורה כשרה לרישום כסימן מסחר. אין חולק כי להכרעה זו חשיבות בדיני סימני המסחר ובתחום הקניין הרוחני. עם זאת, בפסיקתנו נקבע לא אחת כי גם אם טמונים בהלכה שנפסקה על ידי בית המשפט העליון חשיבות, חידוש, או קושי מסוימים - כנדרש בהתאם לסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 - הרי אין די בכך על-מנת להורות על קיום דיון נוסף באותה הלכה. תנאי נוסף שצריך להתקיים לעניין זה הוא שהחידוש, החשיבות או הקושי בהלכה שנקבעה הם מהותיים ומשמעותיים באופן המצדיק דיון נוסף בסוגיה המשפטית (ראו: דנ"א 9425/06 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים נ' פמיני (לא פורסם, 6.9.2007); דנ"א 6955/06 מזור - מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ נ' מנהל מיסוי מקרקעין - אזור רחובות (לא פורסם, 18.3.2007); דנ"א 5707/04 מדינת ישראל נ' קרישוב (לא פורסם, 5.1.2005)). בענייננו, ההלכה שנקבעה בפסק הדין נשוא העתירה אינה נמנית, על אף חשיבותה וחדשנותה, עם אותן הלכות מיוחדות ונדירות, שיש בהן חשיבות משפטית יוצאת דופן, המצדיקה קיומו של דיון נוסף. בית המשפט קיבל את פסק-דינו פה-אחד, לאחר בחינה מעמיקה של מכלול השיקולים הרלוונטיים, על בסיס עקרונות הדין הישראלי, וכן בחינה מקיפה של המשפט המשווה. ההלכה שנקבעה מאזנת באופן ראוי בין השיקולים השונים הצריכים לעניין, מותאמת להוראות הדין, ומביאה בחשבון את מכלול האינטרסים הרלוונטיים. בנסיבות אלה, איני רואה הצדקה לקיים דיון נוסף בפסק-הדין נשוא העתירה.

אשר על כן, העתירה נדחית. העותרות תישאנה בשכר טרחת עורך דין בסך כולל של 10,000 ש"ח לטובת המשיבות.

           ניתנה היום, י"ז בתשרי התש"ע (5.10.2009).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    שי

מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il

  התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: