לא יתקיים דיון נוסף בהחלטה לפיה אי-עריכת ביטוח אינה מהווה רשלנות נזיקית

1.        לפני עתירה לדיון נוסף בפסק-דין של בית המשפט העליון בע"א 4493/05 ירושלמי נ' פולריס יבוא כלים בע"מ (טרם פורסם). פסק-הדין ניתן על-ידי השופטים א' גרוניס, מ' נאור וא' חיות.

           העותר 1, ספורטאי חובב, נטל חלק במרוץ האופנועים "ראלי הפרעונים" שנערך במצריים. השתתפותו במרוץ היתה במסגרת הסכם בינו לבין המשיבה 1, שהיתה יבואנית של אופני שטח מסוג KTM. למרבה הצער, במהלך המרוץ, נפצע העותר 1 ונגרמו לו נזקי-גוף חמורים. השתתפותו במרוץ לא היתה מבוטחת בביטוח תאונות אישיות.

           תביעתו של העותר 1 להכיר בתאונה כתאונת עבודה נדחתה על-ידי המוסד לביטוח לאומי ועל-ידי בתי הדין לעבודה. העותר 1 פנה לבית המשפט המחוזי בתביעה כספית כנגד המשיבים. בית המשפט המחוזי דחה את התביעה. נפסק, כי העותר 1 לא השתתף במרוץ כעובד של המשיבה 1, אלא מדובר היה ביחסים של מתן חסות לנהג מרוצים חובב, שהשתתף במרוץ באופן פרטי. בית המשפט המחוזי מצא כי המשיבים לא התחייבו במפורש או במשתמע כלפי העותר 1, לבטחו בביטוח תאונות אישיות, וכי לא קמה במקרה זה גם אחריות בנזיקין. העותר 1 הגיש ערעור לבית המשפט העליון. ערעורו נדחה, אף כי מקצת מנימוקיו של בית המשפט העליון היו שונים מאלה של בית המשפט המחוזי.

2.        בפסק-הדין של בית המשפט העליון (שנכתב על-ידי השופטת א' חיות) התמקד הדיון בשאלת אחריותה של המשיבה 1 בגין כך שהעותר 1 לא היה מבוטח בביטוח תאונות אישיות. בית המשפט מצא כי בין הצדדים נוצרה מערכת יחסים בעלת מאפיינים מיוחדים; אין המדובר ביחסי עובד-מעביד, או ביחסי נותן-חסות וספורטאי, כי אם במיזם משותף. במסגרת מיזם זה ציפתה המשיבה 1, שסיפקה את האופנוע והציוד ומימנה הוצאות שונות הכרוכות בהשתתפות במרוץ, לתשואה כלכלית, ואילו העותר 1, שתרם את יכולותיו הספורטיביות, ציפה לזכות בהישגים ספורטיביים. נקבע, כי במישור החוזי, לא נטלה המשיבה 1 על עצמה התחייבות לדאוג לביטוח תאונות אישיות, וכי גם במישור הנזיקי, לא הפרה המשיבה 1 חובה המוטלת עליה.

           לסוגיה הנזיקית הקדיש בית המשפט העליון דיון נרחב. נאמר, כי "מקום שבו מדובר בפעילות בעלת סיכונים מוגברים, אשר גם נקיטת אמצעי זהירות סבירים אינה מאיינת אותם, עריכת ביטוח עשויה להיות סטנדרט נורמטיבי ראוי ואף מתחייב". בית המשפט הבהיר את הטעמים הערכיים, הכלכליים, החברתיים והאישיים העומדים ביסוד הצורך בקיומו של ביטוח כאשר מדובר בפעילות הכרוכה בסיכונים מוגברים. בית המשפט פירט הוראות דין שונות המטילות חובת ביטוח, ובכלל זה, הוראות הנוגעות לביטוח פעילות ספורטיבית במסגרות מסוימות (סעיף 7(א) לחוק הספורט, התשמ"ח-1988) וכן הוראות חדשות (שאינן חלות על המקרה דנן) העוסקות בביטוח בתחום הנהיגה הספורטיבית (סעיף 15 לחוק הנהיגה הספורטיבית, התשס"ו-2005). המשטר הביטוחי - כך ציין בית המשפט - עשוי להשתלב עם משטר של אחריות חמורה או מוחלטת.

           "האינטרס החברתי והפרטי בקיומו של ביטוח" - הוסיף בית המשפט העליון וקבע - "יקודם, ברגיל, באופן מיטבי באמצעות הוראות סטטוטוריות ברורות". דא עקא, שבמקרה שלפנינו לא הוכח כי קיימת הוראת-חוק המקימה חובה על המשיבה 1 לערוך ביטוח תאונות אישיות, וגם אין במשפטנו הסדר אחריות חמורה רלבנטי. בית המשפט סבר כי השימוש במשטר הרשלנות לצורך יצירת חובת ביטוח מאתגר את גבולות העוולה ומעורר חשש מפני "זליגה" של הרשלנות אל עבר האחריות החמורה או המוחלטת. עם זאת, בית המשפט לא שלל את האפשרות לקבוע כי אי-עריכת ביטוח מהווה התנהגות רשלנית, והבהיר כי בהקשר זה יש לבחון כל מקרה לגופו ולפי נסיבותיו, תוך התחשבות בשיקולים של סבירות ההתנהגות, צפיות הנזק ויחסי קרבה והסתמכות בין הצדדים. 

           בנסיבות המקרה, כאמור, לא ראה בית המשפט העליון לקבוע כי קמה למשיבה 1 חבות מכוח עוולת הרשלנות בגין היעדר ביטוח. הודגש, כי הביטוחים שהיוו תנאי להשתתפות במרוץ נערכו, ואילו בכל הנוגע לביטוח תאונות אישיות היתה רק המלצה - ולא דרישה מחייבת - מצד המארגנים. המלצה זו - הוסיף בית המשפט וקבע - שוגרה לספורטאים עצמם, אולם העותר 1 בחר להתעלם ממנה. בית המשפט מצא כי בנסיבות המקרה אין לקבוע כי התקיימו בין הצדדים יחסי קרבה או הסתמכות המקימים חובה על המשיבה 1 לדאוג לעריכת ביטוח תאונות אישיות. מסקנה זו נשענה על בחינה פרטנית של חלוקת התפקידים בין הצדדים במסגרת המיזם המשותף, שלאורה, כך נפסק, אין בפי העותר 1 טענה משכנעת מדוע האחריות לערוך ביטוח חלה על המשיבה 1 ולא עליו.

           יצוין, כי כל שופטי ההרכב היו שותפים לדעה כי ראוי שנושא הביטוח בנוגע לסיכונים מהסוג הנדון יוסדר על-ידי המחוקק. השופטת מ' נאור העירה בהקשר זה כי "ראוי שהמחוקק ייתן דעתו בשאלת היקפה הראוי של החובה לבטח ובאילו נושאים ראוי שתחול, כדי למנוע מקרים כמו זה שארע למערער, בו התממש סיכון והוא נותר ללא כיסוי ביטוחי".

3.        העותרים סבורים כי מקרה זה ראוי לו שיובא בפני הרכב מורחב של בית המשפט העליון, על-מנת שיתקיים לגביו דיון נוסף. לדעתם, בפסק-הדין נשוא העתירה נקבעה הלכה אשר מפאת חשיבותה, קשיותה והחידוש שבה, באה היא בגדר הוראת סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984. העותרים טוענים כי פסק-הדין אינו עולה בקנה אחד עם העיקרון של "ואהבת לרעך כמוך", ואינו משדר מסר ראוי המורה על חובתו של גוף מסחרי לבטח את מי שנשלח על-ידו לתחרות מסוכנת. העותרים גורסים כי היעדר חובה סטטוטורית לערוך ביטוח, והיעדר הסכמה מפורשת בעניין זה, אין בהם כדי לאיין את החובה מכוח עוולת הרשלנות. אדרבא, לדבריהם, דיני הנזיקין הם מקור להטלת חובות נורמטיביות שאינן מוסדרות בדברי-חקיקה. העותרים חולקים על האופן שבו סיווג בית משפט זה את מערכת היחסים בין הצדדים ומכל מקום, כך הם טוענים, אין בסיווג שנקבע כדי לשלול את חובתה של המשיבה 1 - חובה שהיא בגדר סטנדרט נורמטיבי ראוי - לערוך ביטוח או למצער לוודא את קיומו של ביטוח.

4.        לאחר שבחנתי את הטענות העולות בעתירה, לא ראיתי לנכון להורות על דיון נוסף בתיק זה. אין ספק שהמקרה אינו קל. אין גם ספק שהמצב הנורמטיבי שנחשף במקרה זה אינו מניח את הדעת. שופטי ההרכב עמדו על כך, והדגישו את הצורך בהסדרה הולמת של נושא הביטוח בפעילויות מסוכנות מהסוג הנדון. יחד עם זאת, עיון בפסק-הדין מגלה כי לא נקבע בו הלכה מהסוג המקים עילה לדיון נוסף, וכי אין הוא עומד בסתירה לפסיקה קודמת.

           בפסק-הדין נשוא העתירה נסקרו באריכות השיקולים הצריכים לעניין. בפרט, עמד בית המשפט על האינטרס החברתי והפרטי בקיומו של ביטוח, מקום בו מדובר בפעילויות מסוכנות ובכלל זה נהיגה ספורטיבית-אתגרית. עם זאת, בית המשפט סבר כי ברגיל, הדרך המיטבית להגשים אינטרס זה היא דרך החקיקה. ודוק: פסק-הדין לא בא, כמובן, לשנות את ההלכות המושרשות בדבר היחס שבין הוראות כתובות עלי-חוק לבין סטנדרט הזהירות הנובע מעוולת הרשלנות (ראו למשל דברי הנשיא (אז השופט) א' ברק ב ע"א 804/80 Sidaar Tanker Corporation  נ' חברת קו צינור אילת אשקלון בע"מ, פ"ד לט(1) 393 (1985); וכן דברי השופטת א' חיות בע"א 2906/01 עירית חיפה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, תק-על 2006(2) 2504 (2006)). אדרבא, פסק-הדין עסק באופן ספציפי במאפיינים המיוחדים של הסוגיה בה עסקינן, ונתן ביטוי לחשש מפני פריצת גבולותיה של עוולת הרשלנות. נמצא לו, לבית המשפט, כי ברגיל קיימת עדיפות לכך שנושא הביטוח יעוגן ויוסדר בדבר-חקיקה (כמו-כן מוזכרת בפסק-הדין האפשרות של החלת משטר של אחריות חמורה). עם זאת, וחרף הקשיים, בית המשפט לא שלל את האפשרות העקרונית לקבוע שאי-עריכת ביטוח מהווה רשלנות נזיקית. פסק-הדין גם לא הגביל את האפשרות הזו למערכת היחסים שבין עובד למעביד. "נראה כי יתכנו סיטואציות מסוימות שבהן יהא זה מן הראוי להכיר בעילת רשלנות עקב אי-עריכת ביטוח" - כך הובהר. בית המשפט מנה שיקולים שונים הצריכים לעניין זה, ובכלל זה - קיומה של חובה חקוקה או קיומם של יחסי קרבה והסתמכות (למשל מכוח הסכם או נוהג). ברור מדבריו של בית המשפט כי אין המדובר ברשימה סגורה וממצה אלא בטיפוסי מקרים שעשויים להתעורר.

5.        בסופו של דבר, ההכרעה בפסק-הדין לא הושתתה על שלילה גורפת של עצם האפשרות להחיל בכגון דא את עוולת הרשלנות, אלא על בחינה עניינית-פרטנית של נסיבות המקרה. בהקשר זה הדגיש בית המשפט כי מצד אחד, לא חלה על המשיבה 1 חובה סטטוטורית לערוך ביטוח, ולא היתה דרישה כזו מצד מארגני המרוץ (המלצת המארגנים לערוך ביטוח תאונות אישיות שוגרה לספורטאים עצמם). מן הצד האחר, מדובר בענייננו במיזם ספורטיבי משותף, לטובתם ולהנאתם של שני הצדדים, אשר יחסי הכוחות ביניהם היו מאוזנים, ללא פערים במידע, ביכולת המיקוח או ביכולת למנוע את הנזק. "יתר על כן" - כך בית המשפט - "נראה כי בנסיבות העניין ונוכח חלוקת התפקידים בין הצדדים במסגרת המיזם שביקשו להוציא אל הפועל, אין בפי המערער 1 טענה משכנעת מדוע האחריות לערוך ביטוח תאונות אישיות חלה על המשיבה 1 ולא עליו. בהקשר זה יש לזכור כי המערער 1 השתתף בעבר, לא אחת, במרוצי אופנועים, ויכול היה להעריך אל נכון את הסיכונים הכרוכים בכך ואת הנזק הכלכלי העלול להיגרם לו בהיעדר ביטוח אם יפגע". ודוק: דיון זה שערך בית המשפט במערכת היחסים שבין הצדדים, לא בא לשלול את עצם הצורך בקיומו של ביטוח, אלא הוא מתייחד בעיקרו לשאלה אם היתה ציפייה והסתמכות שהמשיבה 1, דווקא, היא שתדאג לכך.

           נחזור ונדגיש: במקרה זה ראוי היה כי בטרם יצאו למיזם האתגרי, יוודאו הגורמים המעורבים - כולם - כי אם חלילה יתממש הסיכון המוגבר הטמון בפעילות, אזי יהא מקור להטבת הנזק. הוראות הדין כיום מבססות ביתר את הצורך הזה. כפי שכבר צוין, בנסיבות מסוימות אפשר שגם בהיעדר הוראות-דין מפורשת, תתגבש הציפייה הנורמטיבית הזו לכלל חובה בנזיקין. אולם, בנסיבותיו של המקרה הספציפי שבפנינו, לא ראה בית המשפט העליון להטיל חובה על המשיבה 1 לשאת בנזקיו של העותר 1 בגין כך שלא יזמה עריכת ביטוח תאונות אישיות מעבר למתחייב בחוק ובדרישות מארגני התחרות. אציין כי,      כשלעצמי, איני בטוח כי הדרך המיטבית להשגת יעדי הכיסוי הביטוי במקרה מסוג זה היא דרך החקיקה דווקא, כשם שאיני בטוח בדבר הצורך לקיים משטר של אחריות מוחלטת שתוטל על בעל המיזם המשותף דווקא. אולם בכך אין די כדי להצדיק קיום דיון נוסף בהעדר עילה מתאימה.

           בהתחשב בכל אלה, אין המקרה הזה בא בגדר המקרים החריגים ויוצאי-הדופן, שבהם יורה בית המשפט על קיום דיון נוסף. העתירה, לפיכך, נדחית.

           ניתנה היום, כ' באייר התשס"ז (8.5.07).

                                                                                      המשנה-לנשיאה

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    גח

מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: