לא חל שיהוי המצדיק שלא להכירז על המערער כבר הסגרה בגין פגיעה בתקנת הציבור

השופט ע' פוגלמן

           ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט צ' סגל, סגן נשיא) אשר הכריז על המערער כבר-הסגרה, לפי סעיף 9(א) לחוק ההסגרה, התשי"ד - 1954 (להלן: חוק ההסגרה).

רקע עובדתי וההליך לפני בית המשפט המחוזי

1.          ביום 20.12.89 הרשיע בית משפט הגבוה במחוז קרן שבמדינת קליפורניה בארצות-הברית את המערער, רופא במקצועו, בשני מעשי אינוס, עבירות לפי סעיף 261(3) לחוק הפלילי של מדינת קליפורניה. יסודה של ההרשעה בשני אירועים בשנים 1985 ו-1986, במהלכם אנס המערער שתי נשים לאחר שהחדיר חומר נרקוטי מרדים למשקה שהגיש להן. באותה עת היה המערער אזרח ותושב ארצות-הברית.

      בעת ניהול משפטו, ואף לאחר הרשעתו, היה המערער משוחרר בערובה. ביום 17.1.90 היה על המערער להתייצב לדיון בטיעונים לעונש במשפטו, אך הוא לא עשה כן. בית המשפט בקליפורניה הוציא בו ביום צו מעצר נגד המערער (אשר עדיין עומד בתקפו) ורשויות אכיפת החוק בארצות-הברית החלו תרות אחריו. כפי שידוע היום, ביום 22.1.90 נכנס המערער לישראל. בחודש פברואר 1992 הוא שינה את שמו (Kenneth Aaron Frank) לשם יונתן אפרת. בחודש פברואר 1994 הוענקה לו אזרחות ישראלית.

      במהלך השנים 1990 - 2004 המשיכו רשויות אכיפת החוק בארצות-הברית בניסיונות לאתר את המערער. בכלל זה, נערכו חקירות בתוך ארצות-הברית ומחוצה לה, לרבות בירורים מול רשויות אכיפת החוק במדינות שונות ובאמצעות האינטרפול, על מנת לנסות ולאתר את מקום הימצאו של המערער. כן נעשה שימוש בתכנית הטלוויזיה "תעלומות בלתי-פתורות" ("Unsolved Mysteries") המשודרת בארצות-הברית. כחלק ממאמצי חקירה אלה, נערכו מספר פניות לרשויות אכיפת החוק במדינת ישראל על מנת לברר אם המערער שוהה בה. פניות ראשונות בעניין זה, עוד בשנת 1994, נענו בשלילה, ככל הנראה משום שנכלל בהן תאריך לידה שגוי של המערער. פנייה מאוחרת יותר, בה נכלל תאריך לידה נכון, נענתה על ידי משטרת ישראל ביום 16.4.97 בתשובה כי המערער נכנס לישראל ביום 22.1.90 ושינה את שמו לשם יונתן אפרת. תשובה זו, אשר יכולה היתה לאפשר את איתור המערער כבר באותה עת, לא טופלה, ולא ברור מה עלה בגורלה (להלן נכנה אירוע זה בשם: התקלה). ביום 9.12.04 נערכה פניה נוספת למשטרת ישראל, אשר הביאה לאיתור המערער בישראל מספר ימים לאחר מכן.

      ביום 28.6.05 פנתה ממשלת ארצות-הברית לממשלת ישראל בבקשה להסגיר לידיה את המערער לצורך גזירת דינו וריצוי עונשו. לאחר שהוגשה השלמה לבקשת ההסגרה ביום 11.4.06, הורה שר המשפטים על הבאת המערער לפני בית המשפט המחוזי בירושלים כדי שיקבע אם הוא בר-הסגרה לארצות-הברית, זאת מכוח סמכותו לפי סעיף 3 לחוק ההסגרה. ביום 26.7.06 עתר המשיב (להלן: היועץ המשפטי) לבית המשפט המחוזי על מנת שיכריז על המערער כבר-הסגרה.

2.          לפני בית המשפט המחוזי, לא חלק המערער על עצם קיומן של ראיות לכאורה נגדו; על תקפותה של אמנת ההסגרה שבין ישראל לארצות-הברית; ועל כך שאין תחולה בעניינו להוראת סעיף 1א לחוק ההסגרה. המערער גם לא חלק על העובדה כי לפי הדין הישראלי מעשיו הינם בגדר עבירות אינוס, לפי סעיף 345(א) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן: חוק העונשין). המחלוקת בין הצדדים נסבה על בקשת המערער לזמן את הסוכן שן קול מהבולשת הפדרלית לחקירה נגדית על תצהירו (להלן: תצהיר הסוכן); ועל תחולת הסייגים להסגרה המנויים בסעיפים 2ב(א)(6); 2ב(א)(7); ו2ב(א)(8) לחוק ההסגרה. סייגים אלה עניינם, בהתאמה, במקרה בו העבירה או העונש בגינם מבוקשת ההסגרה התיישנו לפי דיני מדינת ישראל; במקרה בו בשל מעשה העבירה קיבל המבוקש חנינה או מחילה במדינה המבקשת; ובמקרה בו היענות לבקשת ההסגרה עלולה לפגוע בתקנת הציבור או באינטרס חיוני של מדינת ישראל. 

3.          בית המשפט המחוזי הכריז על המערער כבר-הסגרה. ביחס לבקשה לחקור את הסוכן קבע בית המשפט, כי היא סותרת הסכמה קודמת שהושגה, אשר קיבלה תוקף של החלטה, וכי אינה מגלה עילה לגופה. כן נדחתה הטענה לתחולת הסייגים שבסעיפים 2ב(א)(6), 2ב(א)(7) ו-2ב(א)(8) לחוק ההסגרה. על הנמקותיו של בית המשפט נעמוד ביתר פירוט להלן, עת נדון בטענות המערער לגופן.

      לפנינו, שב ומעלה המערער את עיקר הטענות אשר הציג לפני בית המשפט המחוזי. היועץ המשפטי מצידו, תומך בהחלטת בית המשפט המחוזי.

סעיף 2ב(א)(6) לחוק ההסגרה

4.          וכך מורה סעיף 2ב(א)(6) לחוק ההסגרה:

      סעיף 2ב(א)(6) לחוק ההסגרה מתנה את ההסגרה בכך שהעבירה או העונש לא התיישנו לפי דיני מדינת ישראל. בעבר נהג מבחן "כפול" ונקבע בסעיף 8(2) לחוק ההסגרה כי בית המשפט ידחה עתירה להכריז על אדם כבר-הסגרה, "אם נתיישנה אותה עבירה או נתיישן העונש שהוטל עליו בגללה לפי דיני המדינה המבקשת או לפי דיני מדינת ישראל". ביטוי לגישה זו נמצא גם בהוראת סעיף 6(3) לאמנת ההסגרה בין ממשלת ישראל ובין ממשלת ארצות-הברית של אמריקה, כ"א 13, 795 (להלן: האמנה) הקובעת שלא תהא הסגרה בנסיבות בהן "התביעה הפלילית או אכיפת העונש בשל העבירה נחסמו מחמת התיישנות לפי דיני הצד המבקש או היו נחסמות מחמת התיישנות לפי דיני הצד המתבקש אילו נעברה העבירה בשטח-ארצו". סעיף 8(2) לחוק ההסגרה בוטל בשנת תשס"א, עת נוסף לחוק סעיף 2ב(א)(6) אשר מסייג, כאמור, את אפשרות ההסגרה בהתיישנות העבירה או העונש לפי דיני מדינת ישראל בלבד (ס"ח 385). בדברי ההסבר להצעת חוק ההסגרה (תיקון מס' 8), התשס"א - 2000 הובהר הטעם לשינוי כך: "מוצע לקבוע שדיני ההתיישנות של מדינת ישראל בלבד, הם שימנעו את הסגרתו של מבוקש למדינת המבקשת; ההנחה המשפטית היא שמדינה מתוקנת אינה דורשת את הסגרתו של אדם אלא אם כן אין כל מניעה להפעיל עליו את דיניה לאחר שהוא הוסגר" (ה"ח 158; ראו גם ע"פ 3439/04 בזק (בוזגלו) נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נט(4) 294, 304 - 305 (2004) - להלן: עניין בזק). למרות תיקון זה של החוק, הובעה הדעה כי גם כיום יש לבחון את דיני ההתיישנות של המדינה המבקשת (ראו עניין בזק, בעמ' 305). בענייננו, מכל מקום, וכפי שציין בית המשפט, הסכים המערער הלכה למעשה כי העבירות לא התיישנו לפי דין מדינת קליפורניה. משכך - שומה עלינו לבדוק את שאלת ההתיישנות לפי דיני מדינת ישראל בלבד.

5.          ההוראות הרלוונטיות לבחינת דיני ההתיישנות מצויות בסעיפים 9, 10 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי).