לא הוכח מצג שווא בעסקת מכר של מלאי, ציוד וכלי רכב של חברה

ההליך

1.    א.    התובעת מכרה לנתבע 1 (להלן: " זיו"), אשר שימש כמנכ"לה, את המלאי, הציוד וכלי הרכב שלה (להלן: " הממכר") בתמורה מוסכמת (להלן: " עסקת המכר"). לטענתה, עסקת המכר נכרתה על יסוד נתונים כוזבים שהציג לה זיו בדבר שוויו האמיתי של הממכר, בדבר מצבה העסקי ובדבר עלויות פינויה ממקום עסקה. כל אלה מקימים לה, לטענתה, זכות לקבל פיצויים בסך כולל של 1,975,571 ש"ח (למועד הגשת התביעה), בגין הנזקים שנגרמו לה. עוד טוענת התובעת, כי בניגוד למוסכם עמו, ניצל זיו את כספיה למימון פעילותו בנתבעת 2 (להלן: " זיו-נוע"); כי זיו השתמש שלא כדין בכספי תמורת הממכר ובכספים שנתקבלו בגין הפינוי, לכיסוי חובותיה של התובעת, על אף שהתחייב לכסותם מכיסו; וכי נתבע 3, אשר שימש כרואה החשבון שלה (להלן: " רו"ח ברוכי"), היה מעורב במעשיו הפסולים של זיו, או לחלופין, גילה רשלנות מקצועית בליווי עסקת המכר. והכל, כמפורט בכתב-התביעה.

       ב.    זיו וזיו-נוע שלחו הודעה לצד שלישי כנגד חלק מבעלי המניות והדירקטורים בתובעת (להלן: " הצדדים השלישיים"), בה טענו לרשלנותם ולהפרת כתבי הויתור שנחתמו על-ידם לטובת זיו. הדיון בתובענה ובהודעה לצד שלישי אוחד (עמ' 4 לפרטיכל).

       ג.     הדיון בתיק זה החל בפני השופטת אליעז וביום 17.12.03 הועבר בפני.

העובדות שאינן שנויות במחלוקת

2.    א.    התובעת הוקמה ב-1958 כחברה פרטית על-ידי ארבע משפחות מייסדות: משפחת זוננשיין-פלינט, משפחת ברבלק, משפחת שביט ומשפחת ארבטמן. כל אחת מן המשפחות המייסדות החזיקה כ- 25% ממניות התובעת (כמפורט במוצג א' למוצגי התובעת) ומינתה מנהל מטעמה, לניהול עסקי התובעת. עיסוקה של התובעת היה במסחר בחלקי הנעה וחלקי חילוף למכונות, והיא פעלה מחנות ברחוב דרך פתח-תקוה 37, בתל-אביב (להלן: " הנכס").

       ב.    זיו, הנשוי לבתם של בני הזוג ארבטמן, שימש כמנכ"ל התובעת במהלך השנים 1976-1994. זיו שימש גם כנציג משפחת ארבטמן באסיפות בעלי המניות והדירקטוריון.

       ג.     רו"ח ברוכי שימש כרואה-החשבון של התובעת בשנים 1982-1998.

       ד.    בשנת 1991 פתחה חברת אברהם רובינשטיין ושות' חברה קבלנית בע"מ (להלן: " רובינשטיין") בהליכים לפינוי התובעת מהנכס, אותו רכשה. התובעת טענה, כי הנה דיירת מוגנת בנכס וכי על רובינשטיין לפצותה בגין הפינוי. בשנת 1994 נכרת הסכם פשרה בין התובעת לבין רובינשטיין, לפיו מונה שמאי מכריע, אשר קבע כי לתובעת מגיע פיצוי בסך של 1,294,000 ש"ח בגין פינויה מהנכס. מקדמה על חשבון דמי הפינוי שולמה לתובעת על-ידי רובינשטיין בנובמבר 1994. יתרת דמי הפינוי שולמה לתובעת כנגד הפינוי עצמו, ביום 2.3.95. כספי הפיצויים שהתקבלו מחברת רובינשטיין הועברו לחשבון נאמנות לטובת התובעת, על-שם רו"ח ברוכי וזיו (להלן: " חשבון ברוכי-זיו").

       ה.    ביום 29.8.94 התקיימה אסיפת בעלי מניות התובעת (מוצג יא' למוצגי התובעת), במסגרתה הודיע זיו שאינו מעוניין להמשיך בתפקידו כמנכ"ל התובעת, וביקש מבעלי המניות להחליט על המשך דרכה של החברה, בעקבות הפינוי הצפוי מהנכס. עוד הודיע זיו באסיפה ש"אין יבוא חדש ושלמעשה החברה בתהליך של הצתמקות (כך במקור) וגסיסה". זיו העריך, ב"הערכה גסה", את שוויו המשוער של הממכר (המלאי, הציוד וכלי הרכב של התובעת), בסכום של כ- 250,000 ש"ח. עוד נרשם בפרטיכל האסיפה האמורה, כי "לפי הבנת הנוכחים הרי שהמצב כיום הוא שהחברה במצב של אזון מבחינת ההתחייבויות מול יתרות הזכות". הוצאות העברת המלאי והציוד הוערכו על-ידי זיו בסכום של 30,000$. בסיום האסיפה נקבע, כי זיו יגבש הצעה לרכישת המלאי, תוך שבוע ימים, ובאסיפת בעלי המניות שתתקיים ב- 11.9.94 תידון הצעתו. פרטיכל האסיפה מיום 29.8.94 נערך ונרשם על-ידי מר אברהם שביט (להלן: " שביט").

       ו.     ביום 11.9.94 התקיימה אסיפת בעלי-המניות הנוספת של התובעת (מוצג יב' למוצגי התובעת), בה סוכמה סופית עסקת מכירת הממכר. במסגרת עסקה זו, הציע זיו לקחת על עצמו את הוצאות העברת המלאי והציוד ולשלם לרובינשטיין את דמי השכירות בגין הנכס עד למועד הפינוי. אשר לממכר. תחילה הציע זיו לרכוש את הממכר בסכום של 150,000 ש"ח, אך בסופו של דבר הסכים לרכשו בסכום של 160,000 ש"ח. לפי המוסכם, התמורה בגין הממכר אמורה היתה להיות משולמת לבעלי המניות כשכר עבודה, בחמישה תשלומים חדשיים שווים, החל מ-1.11.94. תאריך העברת הבעלות והאחריות על ניהול החברה לידי זיו, נקבע ליום 1.10.94. בנוסף, התחייב זיו לפעול לביטול ההתחייבויות האישיות של בעלי המניות כלפי בנקים, או גורמים אחרים, עד ליום 31.12.94.

       ז.     בסוף חודש ספטמבר 94 חתמו נציגי משפחות פלינט וברבלק על פרטיכל ישיבת מועצת מנהלי התובעת (מוצג יא/1 למוצגי נתבעים 1-2), בו סוכמו ההוראות אשר יחולו בתקופת הביניים, מיום 30.9.94 ועד ליום הפסקת פעילות התובעת.

       ח.    רו"ח ברוכי ערך מאזן לא מבוקר ליום 30.9.94 לגבי התובעת, אולם, לא נערכה ספירת מלאי באותו מועד. בטיוטת המאזן הבלתי מבוקר האמור, נרשם מלאי בשווי של 480,000 ש"ח (נספח ב' לתצהיר עדותו הראשית של רו"ח ברוכי (להלן: " תצהיר ברוכי")). ביום 14.12.94 הודיע רו"ח ברוכי למשפחת שביט, כי הסכום של 480,000 ש"ח נרשם בטעות, והכוונה היתה לסכום של 160,000 ש"ח - הוא שווי המלאי על-פי ההסכם בין זיו לבין התובעת (מוצג ג' לתצהיר ברוכי).

       ט.    בחודשים אוקטובר עד דצמבר 1994 נוהלה פעילותה המסחרית של התובעת על-ידי זיו. דו"ח פעילות לחודשים אוקטובר-דצמבר לשנת 1994 הוכן על ידי רו"ח ברוכי (מוצג יד' למוצגי נתבעים 1-2).

       י.     ביום 21.11.94 התקיימה ישיבת הנהלה של התובעת (מוצג יא/2 למוצגי נתבעים 1-2), במסגרתה סוכם, כי זיו ישלים את פינוי המלאי והציוד של התובעת "בהקדם".

       יא.   ביום 29.11.94 הוקמה זיו-נוע (מוצג ט' למוצגי התובעת). רו"ח ברוכי שימש גם כרואה-חשבון של זיו-נוע מיום הווסדה.

       יב. ביום 18.12.94 הוצאה תעודת משלוח בגין מכירת הממכר (מוצג לה' למוצגי התובעת). התעודה לא כללה פירוט המלאי.

       יג.    ביום 28.12.94 מחה שביט על קביעת שווי הממכר בעסקת המכר. לטענתו, הערכת שווי המלאי לא היתה מבוססת על בדיקת המלאי. שביט ביקש להיות נוכח במועד ביצוע ספירת המלאי, אשר אמורה היתה להערך, לטענתו, ביום 31.12.94 (מוצג ח/1 למוצגי הנתבעים 1-2).

       יד.   ביום 30.12.94 הוצאה חשבונית מס בגין מכירת הממכר. גם חשבונית זו הוצאה ללא פירוט המלאי והציוד אשר נכללו בממכר (מוצג לו' למוצגי התובעת).