לא הוכח כי רכב שלישי גרם לפגיעת רוכב קטנוע בתאונה

1.                       התובע רכב על קטנועו בנתיבי אילון. הנתבע נהג מימינו ובמקום מסויים סטה שמאלה, פגע בתובע והפילו.

2.                       טענת הנתבעים בפרשה זו היא עובדתית - משפטית. הנתבע טען, כי מכונית (להלן הרכב השלישי), שאשה נהגה בה מימינו, סטתה באופן מסוכן לעבר מכוניתו בלא לתת כל סימן שבכוונתה לעשות זאת. תנועה זו כפתה גם עליו לסטות שמאלה כדי למנוע תאונה עם הנהגת ואז פגע התובע באחורי מכוניתו. הנתבע שלל את גירסת התובע, כאילו נהגו במקביל. לטענת הנתבע, התובע היה מאחוריו.

3.                       התובע אמר, שלא ראה את הרכב השלישי אך גם לא דחה את האפשרות שהיה כזה.

4.                       בכתב ההגנה אמר הנתבע, כי בעת שהבחין בסטייתו של הרכב השלישי החל לסטות מהנתיב שבו היה לעבר הנתיב שמשמאל לו ואז פגע התובע ברכבו בחלקו האחורי השמאלי. בנסיבות אלה, טענו הנתבעים בכתב ההגנה ובבית המשפט, פעל הנתבע כפי שנהג סביר וזהיר חייב לנהוג ולכן אין אחריות על הנתבע מכוח סעיף 64 לפקודת הנזיקין [נסח חדש].

5.                       נהגת הרכב השלישי נמלטה מהמקום.

6.                       הנתבעים הסתמכו בטענותיהם על ת.א. 18308/04 של בית משפט השלום בחיפה, שבו נפסק כטענותיהם ביום 1.12.2005.

7.                       שאלת "האשם של אחר", שהנתבעים טענו אותה בפרשה זו, נדונה פעמים אחדות בבית המשפט העליון.

8.                       בע"א 2028/99+3059/99 פאר נ' חברה לבנין סילובט בע"מ (1964), פ"ד נה, 3, 493 ומן טחנות קמח חיפה ואח' נ' ג. ש. ק. (1983) בע"מ נאמר, כי

            "על ^-פי מבחן הצפיות, קשר סיבתי בין האשם לבין הנזק מתקיים כאשר המעוול היה צריך לצפות כי כתוצאה ממעשהו ייגרם הנזק. הקשר הסיבתי לא ינותק גם אם אחד הגורמים לנזק היה מעשה של אחר שנעשה ברשלנות חמורה, בפזיזות או אף במתכוון, אם מעשה זה היה בגדר צפייתו הסבירה של המעוול ."

9.            עקרון זה הוכר בע"א 3379/01 ידיד ואח' נ' מדינת ישראל ואח' פ"ד נח, 1, 196.

10.       בע"פ 119/93 לורנס נ' מדינת ישראל, פ"ד מח, 4, 1, הוא נוסח כך:

"כדי שגורם זר מתערב ינתק את הקשר הסיבתי צריך שהגורם הזר יהיה אירוע שמחוץ לצפיות הסבירה. אם הגורם הזר ניתן לצפייה סבירה, הרי לא יינתק הקשר הסיבתי".

 11.      עוד נאמר שם:

"יש נסיבות שבהן יוסק כי המזיק צריך היה לצפות באופן סביר".

12.                    אשר לעובדות: בעלי הדין דבקו בעמדותיהם. התובע עמד על כך שהנתבע נהג במקביל לו ואילו הנתבע עמד על כך שהתובע פגע באחורי מכוניתו בעת שהוא סטה שמאלה בגלל התנהגותה של הנהגת ברכב השלישי.

13.                    בית המשפט לא שמע כל הסבר מפי הנתבע, מדוע לא האט את מהירות נסיעתו כשהבחין ברכב השלישי סוטה לעברו. גם לתובע לא היה הסבר מדוע לא האט כאשר הבחין בתחילת סטייתו של הנתבע לעברו.

14.                    על כך שהתובע הבחין בתחילת סטייתו של הנתבע למד בית המשפט מעדותו במשטרה. הנתבעים צירפו לתיק את עדותו של הנתבע תחת אזהרה ואת עדותו של התובע. לבית המשפט נמסר, שהמשטרה סגרה את התיק.

15.                    בעלי הדין היו עקביים בטענותיהם מהחל ועד כלה.

16.                    לאחר עיון חוזר ונשנה בטענות העובדתיות פוסק בית המשפט, שבמאזן ההסתברויות ובהביאו בחשבון את הצפיות הסבירה של נהגים בכביש, אין גירסתו של הנתבע עדיפה על גירסת התובע. לא זו בלבד, שהנתבע לא האט כלל את מהירות נסיעתו, אלא שהוא לא אמר מלה וחצי מלה על אמצעי זהירות שיכול היה לנקוט לפני שעבר מנתיב לנתיב. הוא לא בדק כלל אם יש כלי רכב בנתיב שמשמאלו, שלעברו סטה.