לא הוכח כי אין ביכולתו של מנהל חברה בפרוק לשלם אגרת בית משפט

א.        בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו (השופטת ש' דותן) מיום 20.11.06 בע"א 2136/06, בגדרו נדחה ערעור המבקשת על החלטת בית המשפט המחוזי (הרשם ד' גלדשטיין) בבש"א 14543/05 שניתנה במסגרת ת"א 1850/05.

ב.        (1) ביום 28.6.05 הגישה המבקשת - חברה בהליכי פירוק - תביעה כנגד המשיבה 1 (ת"א 1850/05). בתביעה נטען, כי משיבה 1 הפרה חוזים שכרתה עם המבקשת והתחייבויות שניתנו כלפיה, לא שילמה למבקשת עבור עבודות שזו ביצעה עבורה ופעלה כדי להכשיל אותה, לפגוע בה ולהסב לה נזקים. נטען, כי בעטים של מעשים אלה נגרמו למבקשת נזקים, ולפיכך על משיבה 1 לפצותה בסך 24,603,276 ש"ח. עם הגשת התביעה עתרה המבקשת לפטרה מתשלום אגרה (בש"א 14543/05). יצוין כבר עתה, כי התביעה הוגשה לאחר שניתנה הסכמתו של כונס הנכסים הרשמי (הודעתו מיום 16.1.05), ובאישורו של בית המשפט (החלטת השופטת - כתארה אז - ו' אלשייך מיום 17.1.05 בבש"א 25297/04 שניתנה במסגרת פש"ר 1384/03).

           (2) בהחלטה מיום 5.5.06 (הרשם-השופט גלדשטיין) נדחתה הבקשה. נקבע, כי  "מנימוקי המשיבה 2 בסעיף 4 לתגובתה שהוגשה ביום 2.10.05 אין מקום לפטור מאגרה".

           (3) ביום 22.5.06 הגישה המבקשת ערעור על החלטת הרשם (ע"א 2136/06). בפסק דין מיום 20.11.06 (השופטת דותן) נדחה הערעור. נקבע, כי "למרבה הצער, כתב התביעה לא צורף להודעת הערעור, כך שאין לי אלא להסתפק בדברי עו"ד שחם (בא כוחה דאז של המבקשת - א"ר) שקיימת עילת תביעה. יחד עם זאת, היקף התביעה לא נבחן ולא ניתן להתייחס לשאלה האם יש מקום לצמצם את סכום התביעה באופן שיתאפשר תשלום אגרה". עוד נקבע, כי  המבקשת מעדיפה לפנות לקופה הציבורית למימון תביעתה, חרף העובדה, כי מנהלה יצר לפני הכונס הרשמי (בבקשה להתיר את הגשת התביעה) מצג לפיו יש בידו האמצעים לניהול התביעה, והגם שבידיו של המנהל נכסים שיאפשרו תשלום האגרה. לבסוף נקבע, כי נוכח העובדה שלמנהלה של המבקשת נכסים נזילים שונים וכן דירה שכנגד מישכונה ניתן יהא לקבל הלוואה לצורך מימון האגרה, אין זה המקרה המתאים בשלו יש לפטור מתשלום אגרה.

           (4) מכאן הבקשה הנוכחית.

ג.        בבקשה, שלא הותירה אבן לא הפוכה, נטען כי שגה בית המשפט קמא ביחסו למנהלה של המבקשת מצג שווא. לטענת המבקשת, התחייבות המנהל לשאת בהוצאות התביעה לא כללה את תשלום האגרות. אשר לסיכויי התביעה: נטען, כי בא כוחה דאז של המבקשת לא צירף את כתב התביעה להודעת הערעור שהוגשה בבית המשפט המחוזי, ולפיכך נבצר מבית המשפט להתרשם הניתן להפחית מסכום התביעה. לטענת המבקשת, היה על בית המשפט להסתפק בדברי בא כוחה לעניין זה, ולמצער לדחות את הדיון לצורך המצאת כתב התביעה. לגופם של דברים נטען, כי "אין המדובר בתביעה בעלמא, אלא בתביעה של ממש, אשר עילותיה מתפרסות על פני שנים". אשר להיקף התביעה נטען, כי "ראשי הנזק מגובים בחוות דעת מומחים ואינם פרי גחמתה של המבקשת". אשר ליכולת הכלכלית: נטען, כי שגה בית המשפט המחוזי בקובעו כי למנהל המבקשת נכסים שיאפשרו את תשלום האגרה, שכן הוא התבסס על נתונים שגויים, שאינם משקפים את המציאות לאמיתה.

           עוד נטען בבקשה, כי משמעות החלטותיהם של בתי המשפט הקודמים היא שלילת זכותה של המבקשת לפנות לערכאות. זכות זו, כך נטען, הוכרה כזכות בסיסית, יסודית וחוקתית, שרק מטעמים כבדי משקל ניתן יהא לשלול אותה. טעמים אלה - כך לדברי המבקשת - אינם מתקיימים בענייננו.

           לבסוף נטען, כי שאלת הפטור מאגרה נושאת אופי ציבורי מובהק וכיוון שהיא עלולה להוות מחסום של ממש בפני מתדיינים, חורגת היא מעניינם של הצדדים ומצדיקה מתן רשות ערעור בגלגול שלישי. עוד נטען, כי אף מהות התביעה - מעשי הפליה של בכירים ברשות מנהלית - נושאת עימה חשיבות ציבורית מיוחדת. לטענת המבקשת, הותרת פסק דינו של בית המשפט המחוזי על כנו תגרום למצב, בו מתדיינים ישאו באחריות למחדליהם של באי כוחם; בהקשר זה נטען, כי אי צירוף כתב התביעה להודעת הערעור ואי דיוק בתיאור מצבו הכלכלי של המנהל תרמו תרומה לא מבוטלת להחלטה לאי מתן פטור מאגרה.

ד.        (1) לאחר עיון בבקשה ובצרופותיה, חוששני כי לא אוכל להיעתר לה. חרף ניסיונותיו של בא כוח המבקשת להעטות על הבקשה טענות בעלות אופי כללי-ציבורי, תחומה היא במחלוקתם של הצדדים, ועניינה - בסופו של יום - ביישום ההלכות הנודעות בדבר פטור מתשלום אגרה לנסיבות המקרה. ככזו, אין היא בקהלם של המקרים, בהם תישקל מתן רשות ערעור בגלגול שלישי (ר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה), פ"ד לו(3) 123 (מ"מ הנשיא - כתארו אז - שמגר)). אוסיף, כי גם לגופם של דברים לא מצאתי מקום להיעתר לבקשה.

           (2) נפתח בטענה החוקתית שהעלתה המבקשת: אין חולק בדבר חשיבותה של זכות הגישה לערכאות בשיטתנו המשפטית (ראו למשל ע"א 733/95 ארפל אלומיניום נ' קליל תעשיות, פ"ד נא(3) 577, 629 (השופט - כתארו אז - חשין; ד"ר ש' לוין תורת הפרוצדורה האזרחית - מבוא ועקרונות יסוד (תשנ"ט) 26 - 27; ד"ר י' רבין "זכות הגישה לערכאות - מזכות רגילה לזכות חוקתית" המשפט ה (תשס"א) 217). יחד עם זאת, הסמיך המחוקק את שר המשפטים "להסדיר בתקנות ... (3) אגרות שיש לשלם בבתי משפט ובמשרדי ההוצאה לפועל והפטור מהן" (סעיף 83(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984). בהתאם, תוקנו תקנות בית משפט (אגרות), התשמ"ח-1987 (להלן התקנות). תקנה 2(א) לתקנות קובעת, כי "לא ייזקק בית משפט לכל הליך, אלא אם כן שולמה בעד הסעד המבוקש בו האגרה הקבועה בתוספת הראשונה". התכלית העומדת בבסיס תשלום האגרה היא מימון ההתדיינויות בבית המשפט, והחובה לשלמה נועדה לשרת את כלל המתדיינים, בפועל או בכוח (בג"ץ 6490/04 צביח נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית, פ"ד נט(3) 742, 749 (הרשם מרזל)). תכלית נוספת היא מניעת הגשתן של תביעות בסכומים מופרזים (רע"א 2623/02 סיס עיצוב ריהוט ציבורי נ' בזק החברה הישראלית לתקשורת, פ"ד נז(1) 717, 720 (המשנה לנשיא לוין); ע"א 10537/03 מדינת ישראל (הנהלת בתי המשפט - המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות) נ' יש-גד תעשיות לתשתית (1993), פ"ד נט(1) 642, 648 (השופט גרוניס)). חרף האמור, אין שערי בית המשפט ננעלים בפני בעל דין, שאין בידו לעמוד בתשלום האגרה. בעל דין כזה יכול שיזכה בפטור מתשלום האגרה - כולה או למצער חלקה - על פי המנגנון הקבוע בתקנה 13(ב) לתקנות, בו ידובר להלן. מנגנון זה נועד להשגת האיזון בין האינטרסים הציבוריים הנזכרים לבין זכותו של הפרט לפנות לערכאות (ע"א 8974/04 פלוני נ' פלונית, פ"ד נט(4) 721, 723 - 724 (הרשם השופט מרזל); תורת הפרוצדורה האזרחית, בעמ' 34 - 35), ואף יובטח כי הפגיעה בזכות הפנייה לערכאות תהא לפי האמור בפסקת ההגבלה הקבועה בסעיף 8 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, קרי שתהא לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה על הנדרש (ד"ר ש' לוין פרוצדורה אזרחית - סדרי דין מיוחדים בבתי המשפט(תשס"ג) 4). 

           (3) תקנה 13(ב) מאפשרת לבית המשפט לפטור מתדיין מאגרה "אם ראה שאין ביכולתו של המבקש לשלם האגרה", ובלבד "שנראה לבית המשפט שההליך מגלה עילה". במצב דברים זה תוטל עלות מימונו של ניהול ההליך על הציבור בחינת "אין ציבור עני" (שו"ת ישכיל עבדי (ר' עובדיה הדאיה, ירושלים, המאה היט' - כ') חלק א' - יורה דעה סימן כד). הנה כי כן, המחוקק נתן דעתו זה מכבר לפגיעה בזכות הפנייה לערכאות וערך את האיזונים שראה לנכון לקבעם. משכך, אין עסקינן בסוגיה עקרונית, וכל שעלינו לעשות הוא לבחון האם מתקיימים במבקשת התנאים שנקבעו בתקנה 13(ב), היינו האם תביעתה מגלה עילה והאם אין ביכולתה - במקרה דידן ביכולתו של מנהלה - לעמוד בתשלום האגרה.

           (4) אשר לסיכויי התביעה: הרשם לא נדרש לסוגיה זו. בעיקרי הטיעון בערעור בבית המשפט המחוזי (שצורפו כנספח ח' לבקשה דנא) נדרשה לכך משיבה 1 באופן כללי (סעיפים 45 - 49), ואילו המדינה לא נדרשה לכך כל עיקר. השופטת דותן קבעה כאמור כי קיימת עילת תביעה, אולם הביעה ספק לגבי גובה הסכום שנתבע. משאלה פני הדברים, ואף שמבלי להקל ראש בתביעה, גם לעצמי מסופקני באשר לסכום שנתבע, אניח כי התביעה מגלה עילה ביחס לכל הסכום.

           (5) כאמור, המבקשת הוסיפה וטענה, כי אין שחר לקביעת בית המשפט המחוזי, לפיה התחייב מנהלה לשאת בעצמו באגרת בית המשפט, וכי יש בידו אמצעים לניהול התביעה. בבקשה למתן הוראות שהגיש מנהלה של המבקשת (צורפה כנספח ו') נמסר, כי "ההוצאות שיוטלו על החברה, אם יוטלו, יחולו על המבקש", וכי "בנסיבות אין חשש לפגיעה באינטרס הציבורי".  בתגובתו של הכונס הרשמי (צורפה כנספח ז') נמסר, כי "לאור סיכוייה הלכאוריים של התובענה, ובכפוף לכך, כי מימון ניהולה יעשה שלא מתוך נכסי החברה, אלא על ידי המבקש, לא יתנגד הכנ"ר למבוקש". מדברים אלה עולה, כי לכאורה יש מקום לצעוד בדרך הילוכו של בית המשפט המחוזי. משכך, קשה להלום את טענות המבקשת, כי "מנהל המבקשת לא טען ולא ניתן היה להבין מדבריו, שידו משגת את סכום האגרה, או שהוא מתחייב לשלמו", וכי "הכוונה במינוח הוצאות אינו כלל בשום מקרה את תשלום האגרות" (סעיף 33 לבקשה). אוסיף, כי דומה שלעניין זה ראוי היה לבקש את תגובתו והתייחסותו של הכונס הרשמי. יתר על כן, מלשון התחייבותו של מנהל המבקשת כי ההוצאות יחולו עליו, ניתן גם להסיק כי ישא בכל ההוצאות הקשורות בתביעה, והאגרות בכללן. חרף זאת, לצורך הדיון נכון אני ללכת לקראתה של המבקשת, ולהניח כי מנהלה לא התחייב לשאת בתשלום האגרה. כבר נקבע, כי "יש ככלל, מקום לפרש את דיני האגרות בדרך ליברלית, באופן שבמקרה של ספק לגבי עצם חיוב ההליך בתשלום אגרה, יועדף הפירוש המקל עם המתדיין" (בש"א 457/01 קרליץ נ' פקיד הבחירות לעיריית באר שבע 1998, פ"ד נה(3) 869, 872 (המשנה לנשיא לוין); פרוצדורה אזרחית - סדרי דין מיוחדים בבתי המשפט, בעמ' 5).אניח, בלא קביעת מסמרות, כי אפשר לקרוא דברים אלה על דיני האגרות בכללם.

           (6) באים אנו ליסוד של היכולת הכלכלית: נדמה, כי זהו הנימוק העיקרי שעמד בבסיס ההחלטה שלא לפטור את המבקשת מתשלום האגרה. החלטת הרשם גלדשטיין המורה על דחיית הבקשה, הפנתה לטענות המדינה בדבר יכולתו הכלכלית של המנהל (ראו סעיף 48 לעיקרי הטיעון של המדינה בבית המשפט המחוזי). גם בהחלטת השופטת דותן נקבע, כי למנהל יכולת כלכלית לעמוד בתשלום האגרה. טענות המבקשת בעניין זה איפוא הן טענות עובדתיות, ודומה כי אף היא מודה בכך, ומבקשת את התערבותה של ערכאה שלישית בממצאי עובדה (סעיף 95 - 96 לבקשה). אזכיר את שנאמר פעמים רבות, כי לא לכך נועד הגלגול השלישי (רע"א 7522/99 גבאי נ' האוניברסיטה העברית בירושלים (לא פורסם) (הנשיא ברק); רע"א 4339/06 חברת אירו-פארם נ' פיטרמן (טרם פורסם)). על מנת להפיס את דעת המבקשת,  אוסיף כי כמותי כקודמיי, לא שוכנעתי כי אין ביכולתו של המנהל מכל וכל לעמוד בתשלום האגרה: ראשית, בבקשה נמסר כי למנהל דירה בשווי 1,125,000 ש"ח (סעיף 102). חרף ניסיונותיה של המבקשת, סבורני כי לא עלה בידיה להראות, מדוע לא ניתן להעמיד את הדירה כבטוחה תמורת הלוואה בסכום האגרה, או למצער בחלקו. שנית, מהבקשה עולה כי למנהל ולאשתו מספר נכסים נזילים (קרנות השתלמות, חשבון עו"ש ביתרת זכות; ראו גם פרוטוקול הדיון שנערך בבית המשפט המחוזי בעמ' 1 שורות 11 - 13), אף שהמבקשת חולקת על הסכומים שצוינו בפסק דינה של השופטת דותן לגביהם. משאלה פני הדברים, לא אוכל לקבל את טענת המבקשת, לפיה אין ביכולת המנהל לעמוד בתשלום ויש להעניק לה פטור גורף.  

           (7) לשיטת המבקשת, אין זה ראוי שבשל מחדליו הנטענים של בא כוחה הקודם, תידחה הבקשה. בהקשר זה נטען, כי לערעור בבית המשפט המחוזי לא צורף כתב התביעה, וכי הטענות בדבר מצבו הכלכלי של מנהל המבקשת - לא פורטו כדבעי. טענה זו אין בידי לקבל. בהחלפת יצוג אין ככלל כדי להוות עילה למתן רשות ערעור בגלגול שלישי.

ה.        אין בידי איפוא להיעתר לבקשה.

           ניתנה היום, י"א בשבט תשס"ז (30.1.07).

                                                                                                ש ו פ ט 

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    מפ