לא הוכח חשש מבוסס להימלטות החשוד מן הדין ולכן אין להורות על מעצר ביניים

1.        ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב - יפו (כב' השופט ד"ר ע' מודריק) שדחה את בקשת העוררת לעצור את המשיב "מעצר ביניים" של ארבעה ימים עד להגשת כתב אישום נגדו והורה על שחרורו בתנאים הבאים: שהיה במעצר בית מלא בבית המשיב, ערבות בסך 150,000 ש"ח, שתי ערבויות צד ג' בסך 50,000 ש"ח כל אחת, צו עיכוב יציאה מן הארץ ואיסור יצירת קשר ישיר או עקיף עם מי מהמעורבים בפרשה.

2.        המשיב נעצר בחשד למעילה בכספים שבוצעה על פי החשד במסגרת מינויו מטעם בית המשפט ככונס נכסים בתיקים שונים וכן בחשד למעילה בכספי חברת אמדוקס שהעורר שימש כבא כוחה. בית משפט השלום האריך את מעצרו של המשיב תוך שקבע כי בתום תקופת המעצר שאושרה ישוחרר המשיב ממעצר בתנאים, כאשר הוסכם בין הצדדים כי העוררת תוכל לפנות בתום התקופה בבקשה להארכת המעצר אם יחול מפנה של ממש בחקירה. לאחר מכן הוארך מעצרו של המשיב פעמיים נוספות. ביום 7.8.07 פנתה העוררת לבית משפט השלום בראשון לציון בבקשה להאריך את מעצרו של המשיב לצורך הגשת כתב אישום בשל חשש ממשי להימלטותו מן הדין, ובמקביל הגישה הצהרת תובע. בית משפט השלום (כב' השופטת ש' בן שלמה) לא נעתר לבקשת העוררת והורה על שחרורו של המשיב בתנאים שפורטו לעיל. ערר שהגישה העוררת על החלטת בית משפט השלום נדחה כאמור, תוך שבית המשפט המחוזי קובע כי בשלב זה החשש להימלטותו של המשיב "ערטילאי ובלי ביסוס של ממש".

3.        העוררת מטעימה כי המעצר המבוקש הינו מעצר ביניים על יסוד הצהרת תובע, לפרק זמן מוגבל ביותר עד להגשת כתב האישום - מחר - ולדיון ממצה בבקשה שבכוונתה להגיש למעצרו של המשיב עד תום ההליכים. לפיכך, היא גורסת, שגה בית המשפט קמא שקבע כי החששות עליהם הצביעה אינם נשענים על בסיס עובדתי ברור, שכן בשלב זה נדרשת היא להוכחת עילת מעצר לכאורה ותו לא. לשיטתה, מכלול הראיות מצביע על קיומו של יסוד סביר לחשש מפני הימלטות המשיב מן הדין. יתר על כן, טוענת היא, קיים במקרה דנן חשש מובנה להימלטות מן הדין: המשיב מעל במיליוני שקלים שטרם אותרו, הוא חייב כספים רבים לגורמים שונים, זייף את חתימת רעייתו כשהתבקש ליתן שיק ערבות מטעמה ובנוסף הוא עומד בפני כתב אישום חמור וצפוי לעונש מאסר ממושך אם יורשע, ויש יסוד להניח כי לא יוכל לשוב לעיסוקו כעורך דין. העוררת מלינה עוד על תנאי השחרור שנקבעו - הן על סכומי הערבויות הנמוכים, הן ביחס להיעדר הפיקוח על מעצר הבית.

4.        סנגורו של המשיב מציין כי הצהרת התובע מלמדת למעשה על תום החקירה ולפיכך אין התביעה נדרשת עוד לעמוד בדרישות סעיף 13 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו - 1996 (להלן: החוק) אלא בדרישות סעיף 21 לחוק, ובאלה לא עמדה. הוא עומד על נסיבותיו האישיות של המשיב - כבן 54, אב לשלוש בנות, כל משפחתו נטועה בישראל. לדבריו, לא הוכח שיש למשיב כוונה או יכולת להימלט - לא הוכח שהבריח כספים מחוץ לישראל אשר יהוו גב כלכלי בעבורו אם יימלט, מצבו הבריאותי אינו שפיר, הוא נדרש לטיפול רפואי אינטנסיבי והביטוח הרפואי שלו בישראל. הוא מציין כי המשיב הסתבך בחובות כבדים ומוסיף כי תיתכנה  אפשרויות שונות להסדרת חובותיו, דוגמת הסדר נושים. לפיכך הוא סבור כי אין בסיס לחשש מהימלטותו.

5.        חוק המעצרים קובע הסדרים שונים להחזקת אדם במעצר בשלב החקירה המשטרתית, אז מוחזק הוא כ"חשוד", ולהחזקתו במעצר בשלב שלאחר הגשת כתב אישום, שאז הוא בחזקת "נאשם". ענייננו אנו בתקופת הביניים שבין תום החקירה המשטרתית להגשת כתב האישום. מכוח סעיף 17(ד) לחוק ובכפוף לתנאים הנקובים בו, מוסמך בית המשפט "לגשר" בין תקופת המעצר לצרכי חקירה למועד הגשת כתב האישום (בש"פ 3141/05 מדינת ישראל נ' איבניאק (לא פורסם, 30.3.05); בש"פ 8845/04 אלטויל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.12.05); בש"פ 4455/00 מדינת ישראל נ' בדווי, פ"ד נד(4) 794 (2000). להלן: עניין בדווי). כן ראו, הגם שבשלב שונה מעט של ההליך: בש"פ 6190/98 מדינת ישראל נ' שושני, פ"ד נב(4) 515 (1998). להלן: עניין שושני).

           בית המשפט לא יורה על מעצר ביניים אלא מקום שבו פרשה בפניו התביעה, ולו באופן כללי, את התשתית הראייתית העיקרית על בסיסה יתבקש בהמשך המעצר עד  תום ההליכים. בשלב זה של ההליך אין התובע נדרש אלא להיכרות-על עם חומר הראיות. אין הוא נדרש לבקיאות בנבכיהן אלא להיכרות עם עיקריהן. מדובר איפוא ב"הצהרת כוונות" ולא בהתחייבות חד משמעית להגשת כתב אישום (וראו גם: עניין בדווי; בש"פ 8845/04 אלטויל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.12.05)).

6.        סמכותו של בית המשפט להורות על מעצר ביניים מותנית, בהתאם לסעיף 17(ד) לחוק במתן הצהרת תובע ובקיומה של עילה לכאורית למעצרו של החשוד עד תום ההליכים אם אכן יוגש כתב אישום. הנטל המוטל על שכמה של התביעה בשלב זה הינו הינו להציג עוגן ראייתי לכאורי, שיש שהגדירוהו כ"ניצוץ" של ראייה... דהיינו ראייה לכאורה המתבססת על חומר החקירה טרם עמידתה בביקורת הסנגוריה" (השופט אנגלהרד, בש"פ 5863/98 כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(4) 503, 512 (1998), הגם ששם מסגרת הדיון הותוותה בסעיף 21(ד) לחוק). דרישה זו אינה אלא השתקפות של האיזון בין צרכי החקירה והאינטרס הציבורי בניהול חקירות פליליות, לבין חירותו של החשוד, איזון העובר כחוט השני בדיני המעצרים (בש"פ 8845/04 הנ"ל). ברי כי בשלב זה, בו טרם הוגש כתב האישום, וכאשר כל שביכולתו של התובע להצהיר עליו הוא כי מצב הדברים הראייתי בתיק - ולו בהתבסס על עיקרי הראיות - מוביל לכאורה להגשת כתב אישום, לא ניתן אלא לדון בקיומה הלכאורי של עילת מעצר. לכך יש להוסיף את הקושי הקיים מטבעם של דברים להוכיח כי בכוונתו של נאשם להימלט מהדין. יחד עם זאת, גם טענה בדבר קיומה של עילת מעצר לכאורית יש לבסס באופן סביר (ראו והשוו: בש"פ 1986/94 עמר נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(3) 133 (1994); בש"פ 2094/97 הורוביץ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.4.97)).

           בעניין שבפניי נבחנה בקשת המדינה על ידי שתי ערכאות שמצאו כי התמונה כפי שהוצגה בפניהן אינה מגלה חשש מבוסס להימלטותו של המשיב מן הדין, היא עילת המעצר מכוחה טענה העוררת למעצר הביניים. אומר כבר עתה, כי לא מצאתי בטיעוני העוררת טעמים שדי בהם כדי להפוך את החלטת הערכאות הקודמות.

           ראשית אבהיר, כי בשונה ממצב הדברים עת בוחן בית המשפט בקשה למעצרו של נאשם עד תום ההליכים, שאז נפרשת בפניו התשתית הלכאורית של הראיות, הרי שבשלב בו מצוי ההליך בעניינו של המשיב קשה עד מאוד להציג בפני בית המשפט את תמונת המצב המלאה עליה יתבסס כתב האישום והדבר עשוי במקרים מסוימים להקשות גם על הקביעה בדבר קיומה של עילת מעצר לכאורית. על בית המשפט לבחון בהתבסס על התמונה שהוצגה בפניו האם קיים בסיס מניח את הדעת לקיומה של עילת המעצר הנטענת. יחד עם זאת יודגש, כי העובדה שבשלב זה לא נמצא כי בוססה הטענה לעילת מעצר אין בה כדי להשליך על הדיון בסוגיה זו בעת הדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים שאז כתב האישום יוצג כבר בפני בית המשפט ויהא באפשרותו לעמוד באופן מלא יותר על מצב הראיות והתמונה הכוללת שמגלה התיק. 

           מכל מקום, ולגופו של עניין, הדיון בענייננו מוקד בשאלת החשש להימלטות מאימת הדין. אכן, ככל הנראה כתב האישום שבכוונת העוררת להגיש נגד המשיב מחר יפרוש תמונה לכאורית חמורה של עבירות מרמה בהיקפים כספיים משמעותיים. כספים אלה טרם אותרו, הגם שבא כוחו של המשיב הציג הסברים שונים שיהא מקום לבדקם בהמשך, באשר לשימוש שנעשה בכספים. מנגד צפוי המשיב, אם יורשע בסופו של הליך, לעונש משמעותי וספק אם יוכל לשוב ולעסוק במשלח ידו - עריכת דין, מה גם שכבר עתה הוא מושעה למספר שנים מלשכת עורכי הדין. בנוסף, הוא שרוי בחובות כבדים. יחד עם זאת, בחינת מכלול הנסיבות, ובהן - היעדר כל אינדיקציה לכוונה להימלט מן הארץ (והשוו למשל: בש"פ 2094/97 הנ"ל; בש"פ 5289/07 וייסמן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.7.07)), העובדה שמשפחתו של המשיב נטועה בארץ, הוא נזקק לטיפול רפואי ונדרש לליווי רפואי, כמו-גם לביטוח הרפואי שלו, המצוי בישראל - מהווה משקל נגד לחשש כי יימלט מן הארץ. בחינת השיקולים והנתונים השונים אלה מול אלה, ובמיוחד הקביעה כי החשש להימלטות לא עוגן באופן ממשי, היא שהובילה את הערכאות הקודמות להחלטה כי ניתן להסתפק בשחרורו של המשיב בתנאים מגבילים, כפי שפורטו לעיל.

           האיזון שעשו הערכאות הקודמות מקובל עליי באופן עקרוני ולא ראיתי להתערב בו התערבות מהותית ולהפוך את החלטת בית המשפט המחוזי. יחד עם זאת, אני סבורה כי התנאים שנקבעו, הן באשר לפיקוח על מעצר הבית, הן באשר לערבויות,  לא די בהם. לפיכך החלטתי לדחות את הערר בכפוף להוספת תנאים מגבילים לאלה שנקבעו כבר.

           אני מורה על כן כי הדיון יוחזר לבית המשפט המחוזי אשר יקבע לא יאוחר ממחר, 10.8.07, בשעה 10:00, גורם שתחת פיקוחו יימצא המשיב בעת שהותו במעצר בית. בנוסף יקבע בית המשפט המחוזי סכומי בטחונות גבוהים מכפי שנקבע, להנחת דעתו, והדברים אמורים הן בערבות שהפקיד המשיב עצמו, הן - ובפרט - בערבויות צד ג' שנקבעו. יתר התנאים שנקבעו על ידי בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי יעמדו בעינם. 

           ניתנה היום, ‏כ"ה אב, תשס"ז (‏09.08.2007).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    אמ

מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: