ל' נ' ל'

הנתבעת הינה גיסתו של התובע (דהיינו, היא נשואה לאחיו).

ביום 21.7.2014 העביר התובעת לחשבון הבנק העסקי של הנתבעת סך של 50,000 ₪ אשר שימשו את הנתבעת ובעלה לצרכי חנות בגדים שבבעלותם.

סכום זה הושב לתובע בתשלומים חודשיים בסך של 970 ₪, אשר נפרעו בהוראת קבע מתוך החשבון המשותף של הנתבעת ובעלה.

לימים גבה הר בין הנתבעת ובעלה, אשר אף עבר תאונה קשה ומצבו הרפואי אינו בכי טוב, והם נמצאים כעת בהליכי גירושין.

התשלומים המפורטים לעיל הופסקו, ולטענת התובע, כעת יתרת החוב הינה 18,000 ₪.

הנתבעת טענה בכתב הגנתה כי סכום הכסף ניתן לאחיו של התובע, וכי כלל לא ידעה על התשלומים השוטפים לתובע. רק לאחר תאונת בעלה היא נכנסה לעניינים הכלכליים, גילתה את הוראת הקבע, וביטלה אותה.

השאלה במוקד המחלוקת היא האם הנתבעת ידעה כי המתת הוא בגדר הלוואה שהנתבעת ידעה עליה והסכימה לה.

אין חולק כי העברת הסכום על ידי התובע לחשבון הבנק של העסק, המצוי בבעלותה של הנתבעת היה מתוך כוונה לסייע להם בעסק. אני מתקשה להאמין לגירסת הנתבעת כי כלל לא ידעה על המתת. המדובר בסכום משמעותי שהופקד בחשבון בנק המצוי בבעלותה של הנתבעת בלבד (בעלה היה רק מורשה חתימה בו) ואשר סייע לעסק אותו היא ניהלה.

במהלך הדיון, הנתבעת אף אישרה בעדותה כי היא ידעה על המתת ובכך חזרה מהכחשתה סעיף 2 לכתב ההגנה.

לפיכך, אני קובע כי הנתבעת ידעה על המתת, בזמן אמת.

השאלה הבאה היא האם הנתבעת ידעה כי המתת מהווה הלוואה. התשובה לשאלה זו נגזרת ממודעותה של הנתבעת לתשלומים בהוראת הקבע החודשית אשר באמצעותה הושב סכום של 970 ₪ מדי חודש לתובע, שהרי אם היתה מודעת לה - חזקה שידעה שהמתת הוא הלוואה.

מאחר והתשלום החודשי מבוצע באמצעות הוראת קבע מהחשבון המשותף של הנתבעת ובעלה, הרי שהנטל להוכיח כי הנתבעת לא ידעה על תשלום זה עובר אל כתפי הנתבעת. הנתבעת לא עמדה בנטל זה, ואין כל ראיה הסותרת את חזקת מודעותו של אדם לפעולות שמתבצעות בחשבון הבנק שלו, קל וחומר כאשר מסתבר כי הוראת הקבע היתה בתוקפה 19 חודשים.

מעבר לכך, התנהגותה של התובעת אשר ביטלה את הוראת הקבע עם פתיחת הליכי הגירושים, ולא ביקשה לברר תחילה את משמעות הוראת הקבע, מלמדת כי היא לא פעלה בעניין זה בתום לב.

נוכח האמור אין מנוס אלא להגיע למסקנה כי התובע הוכיח את תביעתו – דהיינו, הוא הוכיח כי המתת היה בגדר הלוואה וכי הנתבעת היתה מודעת לחובת ודרך השבתה, והסכימה לה.

לפיכך, התובע זכאי להשבת יתרת ההלוואה במלואה. מאחר והמדובר בחיוב יחד ולחוד, הרי שביחסים בינה לבין התובע היא חבה כלפיו במלוא היתרה.

נוכח האמור אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע את הסך של 18,000 ₪.

בנסיבות העניין אין צו להוצאות.

בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 15 יום.