ל.מ. נ' מנורה מבטחים פנסיה וגמל בע"מ

הנשיאה א' חיות:

           עתירה זו מופנית נגד פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה (כב' השופטים ר' רוזנפלד, ל' גליקסמן ו-נ' רות, ונציגי הציבור ר' רבינוביץ ו-מ' ינון) בע"ע 45568-11-13. בפסק דינו, דחה בית הדין הארצי לעבודה את ערעורו של העותר וקיבל את ערעורה של המשיבה 1, חברת מנורה מבטחים פנסיה וגמל בע"מ (להלן: מנורה) על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב-יפו (כב' השופטת א' דגן-טוכמכר ונציגי הציבור ש' ברנדפלד ו-ר' וייס) בק"ג 30709-10-10, אשר קיבל חלקית את ערעורו של העותר על החלטת הוועדה הרפואית העליונה שבבית החולים לוינשטיין.

רקע והליכים קודמים

1. העותר, יליד שנת 1971, עבד במהלך השנים במשרות שונות ששילבו נהיגה ברכב כבד. בשנת 2004 הצטרף העותר כעמית עצמאי לקרן הפנסיה "מבטחים יותר" המנוהלת על-ידי מנורה (להלן: קרן הפנסיה). בעת הצטרפותו ציין כי הוא עובד בחנות ירקות בתפקיד "ירקן/נהג". בחודש אוקטובר 2008 החל העותר לעבוד כנהג גרר בחברת שלמה SIXT. בחודש דצמבר 2008 עבר העותר אירוע אפילפטי, אשר בגינו הובהל לבית חולים (להלן: האירוע הראשון). בחודש פברואר 2009 קבעה רופאה תעסוקתית כי העותר אינו כשיר לנהיגה ואינו מתאים לעבודתו כנהג גרר ובחודש מאי 2009 פסל המכון לבטיחות בדרכים את רשיון הנהיגה שלו לצמיתות בגין מצבו הרפואי. כתוצאה מכך, פוטר העותר מעבודתו.

2. ביום 7.5.2009 הגיש העותר לקרן הפנסיה תביעה לתשלום גמלת נכות. ועדה רפואית של קרן הפנסיה בדקה את העותר וקבעה לו נכות זמנית מלאה עד סוף חודש מרץ 2009 וכן קבעה כי החל מיום 1.4.2009 העותר מסוגל לעבוד בעבודה מתאימה בהיקף של משרה מלאה.

           ביום 4.1.2010 הגיש העותר ערעור על החלטת הוועדה הרפואית, במסגרתו טען כי בוטח במקצוע נהג, וכי אין הוא יכול לעבוד במקצוע זה לצמיתות. ביום 2.4.2010, עוד בטרם ניתנה ההכרעה בערעור זה, עבר העותר התקף אפילפטי נוסף (להלן: האירוע השני). ביום 10.8.2010 הודיעה הוועדה הרפואית העליונה (להלן: הוועדה) לעותר בדבר החלטתה. הוועדה קבעה כי יש להכיר בעותר כבעל נכות זמנית בשתי תקופות – מקרות האירוע הראשון ועד סוף חודש מרץ 2009, ומקרות האירוע השני ועד סוף חודש אפריל 2010. כן קבעה הוועדה, כי בתום תקופות אלה, העותר היה מסוגל לעבוד בעבודה מתאימה בהיקף משרה מלאה, ומשכך לא הכירה בו כנכה.

3. ביום 17.10.2010 הגיש העותר ערעור על החלטת הוועדה לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב-יפו (להלן: בית הדין האזורי), בו טען, בין היתר, כי הוועדה לא התייחסה להשפעת מחלת האפילפסיה על יכולתו לעבוד במקצועו כנהג. במסגרת טיעוניו, ביקש העותר להתבסס על פסיקת בית משפט זה בע"א 300/97 חסון נ' שמשון חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נב(5) 746 (1999) (להלן: עניין חסון), שם נדונה, בין היתר, פרשנותה של הגדרת "אובדן כושר עבודה" בחוזה ביטוח ונקבע כי "עבודה אחרת" היא עבודה אשר הולמת את השכלתו, את הכשרתו ואת נסיונו של המבוטח במצטבר. מנגד טענה מנורה, בין היתר, כי עניין חסון כלל אינו רלבנטי למקרה זה, הואיל ושם דובר בחוזה ביטוח ואילו העותר מבוטח בקרן פנסיה חדשה מקיפה, אשר איננה חברת ביטוח וכן בשים לב להבדל הלשוני בין ההגדרות בשני המקרים, באשר בחוזה הביטוח שבעניין חסון נעשה שימוש ב-ו' החיבור, ואילו בתקנון קרן הפנסיה נעשה שימוש במילית "או" לשם תיאור הקשר שבין אמות המידה לבחינת "עבודה אחרת".

           ביום 27.10.2013 הורה בית הדין האזורי על קבלת ערעור העותר באופן חלקי. בית הדין האזורי דחה את פרשנות העותר להגדרת "נכה" בתקנון הקרן, תוך שהוא קובע כי לפי הוראות תקנון קרן הפנסיה, אין הכרח כי לעבודה בה יכול המבוטח לעבוד תהיה זיקה לעבודתו קודם קרות האירוע המזכה. עם זאת, הורה בית הדין האזורי על החזרת עניינו של העותר לבחינת הוועדה על מנת שתתן דעתה לפרק הזמן שנדרש לעותר על מנת להשתלב בעבודה מתאימה אחרת.

           יצוין, כי החל משנת 2010 החל העותר לעבוד כאב בית בבית ספר בפתח תקווה. בהתאם לקביעת בית הדין האזורי, בעבודה זו משתכר העותר כ-4,500 ₪ בחודש, בעוד שבעבודתו כנהג השתכר כ-8,500 ₪ בחודש.