ל. ואח' נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ-ת"א

מבוא

לפני תביעת עזבון המנוח ע. ל. ז"ל, יליד 5.11.1951, שנהרג בתאונה שאירעה ביום 19.2.07 (להלן: "התאונה"). בסופו של יום, אין מחלוקת בין הצדדים כי התאונה הינה "תאונת דרכים", כמשמעה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה- 1975 (להלן: "חוק הפלת"ד").

התביעה הוגשה על ידי התובע 1 – עזבון המנוח, אלמנתו התובעת 2 – הגב' א. ל. (להלן: "התובעת"), ילידת 1962, בנותיהם: התובעת 3 – נ. , ילידת 4.11.1991, התובעת 4 – ד. ילידת 4.4.93, התובעת 5 – ת., ילידת 6.11.94 והתובעת 6 – א. , ילידת 10.6.02 (נ. , ד. ת. וא. תקראנה להלן בשם הקיצור: "הבנות").

התובעת, הינה היורשת הבלעדית של עזבון המנוח, על פי צו ירושה שניתן ביום 25.11.07, על ידי בית הדין הרבני האזורי אריאל (להלן: "צו הירושה"). משכך, תביעת התובעת הינה בהתאם להלכת ה"השנים האבודות". משהתובעת הינה היורשת היחידה – עילת התביעה של הבנות הינה בשל היותן תלויות בלבד.

התביעה הוגשה כנגד מבטחת השימוש ברכב, בו עשה המנוח שימוש (להלן: "הנתבעת").

המחלוקת שבין הצדדים הינה בשאלת שיעור הנזק וניכויי המל"ל.

תביעה זו הוגשה בחודש אוגוסט 2008. במהלך התקופה נעשו ניסיונות לפשרה, שלא צלחו, ומטעמים שאינם תלויים בבית המשפט, ההליכים בתיק זה נמשכו מעבר למצופה.

בישיבת יום 4.6.13 ובישיבת יום 12.6.13, נשמעו ראיות הצדדים ובדיון השני נשמעו גם סיכומיהם בעל-פה בשאלת שיעור הנזק. מאחר והצדדים נותרו חלוקים בשאלת שיעור ניכויי תגמולי המל"ל, ומשהמחלוקות צומצמו ערב הדיון השני, אך לא היו בשלות להכרעה, שכן טרם הוגשה חוות דעת אקטוארית נגדית מטעם התובעים – נאלצתי להמתין עם מתן פסק הדין עד לאחר קבלת חוות דעת אקטואריות מטעם שני הצדדים. גם לאחר הגשתן, נותרו הצדדים חלוקים בשאלת שיעור הניכוי שיש לבצע ומחלוקת זו בסכום של 50,552 ₪ נותרה על כנה. על מנת שלא לעכב את מתן פסה"ד, מצאתי שיהיה זה נכון ליתן פס"ד חלקי, ובסמוך לאחר מכן להגיע להכרעה במחלוקת שנותרה, אשר יכול ותחייב תחילה מינוי אקטואר מטעם ביהמ"ש.

כל הדגשות להלן אינן מופיעות במקור, אלא אם יאמר אחרת.

רקע

המנוח שימש כמנהל ובעלים של עסק הקרוי "גרר ע. בע"מ" (להלן: "העסק"). עיסוקו של העסק, היה גרירה וחילוץ של רכבים וציוד מכני הנדסי. המנוח היה המחלץ הראשי בעסק, כאשר עבדו עימו, בדרך כלל, עוד שני עובדים.

העסק החזיק בבעלותו 3 משאיות. מספר חודשים לפני התאונה, רכש המנוח משאית נוספת, על מנת להרחיב את פלח השוק עימו עבד, ולהגדיל את היקף העבודה וההכנסות.

התובעת מוכרת מזה שנים על ידי המל"ל כנכה בתחום הנפשי, במסגרת נכות כללית המשולמת לה על פי פרק ט' לחוק הביטוח הלאומי, [נוסח משולב], תשנ"ה – 1995 (להלן: "חוק הביטוח הלאומי"). יאמר, כי מאז התאונה משולמת לתובעת קצבת נכות כללית בשיעור של 75%, במקום 60% כפי ששולמה לה עד לתאונה. הצדדים חלוקים בשא. האם יש לנכות מהפיצוי שישולם לתובעת את הגמלה הנוספת, המשולמת לה.

תמצית טיעוני הצדדים

תמצית טיעוני התובעים

אביא להלן את תמצית טיעוני התובעים:

התנהלות הנתבעת בכל הנוגע לתביעת התובעים הייתה בחוסר תום לב, שעה שהסתירה מהתובעים כי למנוח הייתה פוליסת ביטוח נוספת, המקנה תגמולי ביטוח בסך של 350,000 ₪ והיא פעלה בניסיון להביא להתיישנות תביעה זו. בדרך מקרה, עלה בידי התובעת לדעת על קיומה של אותה פוליסה ולקבל את תגמולי הביטוח, שהגיעו בעקבות מותו של המנוח;

גם לאחר שהוגשה התביעה, עשתה הנתבעת כל שביכולתה על מנת להכחיש כי התאונה הינה תאונת דרכים כמשמעה בחוק הפלת"ד. רק ימים ספורים לפני מועד שמיעת הראיות, הודתה כי התאונה הינה אכן תאונת דרכים;

בנסיבות אלו, יש לחייב את הנתבעת בריבית עונשית בהתאם לסעיף 28א לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א – 1981 (להלן : "חוק חוזה ביטוח");