ל. ואח' נ' מדינת ישראל

בפני ערעור על פסק דינו של בית הדין לעררים בירושלים לפי חוק הכניסה לישראל התשי"ב -1952 (להלן: "החוק") בערר (י-ם) 1069-24 מיום .28.1.24 (כב' הדיין ד"ר יוסף ברדא). בית הדין דחה ערר על החלטת המשיבה מיום 15.11.23.

המשיבה דחתה באותה החלטה, בקשה כי יוענק למערערת 2 רישיון ב/1 לצורך סיעוד של המערערת 1, ילידת 1941. הבקשה נדחתה מאחר ולא מתקיימים שני תנאי סף הנדרשים בהתאם לסעיף 3א(ב1) לחוק כדי להעביר את הבקשה לבחינה אם יש מקום ליתן הארכת אשרת העובדת מטעמים הומניטריים מיוחדים. התנאי האחד - עברו במקרה זה מעל ל-8 שנים מיום כניסת העובדת לישראל. התנאי הנוסף - חלפו מעל ל 90 ימים מיום סיום העסקה החוקית האחרונה בישראל של העובדת (ר' סעיף 3א(ב1)(1) ותת סעיף (ג) שם).

לאחר עיון לא מצאתי כי נפלה שגגה בהחלטת המשיבה או בפסק דינו של בית הדין ולפיכך דין הערעור שבפני להדחות.

בהמשך להחלטתי מיום 3.3.24 ובהעדר התנגדות ניתן פסק הדין על יסוד טענות שבכתב (ר' תקנה 138(א)(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט - 2018 אשר חלה מכוח תקנה 28(א) לתקנות בית משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין) התשס"א - 2000.

רקע ופסק הדין מושא הערעור;

1. המערערת 1, היא ילידת 1941, אלמנה ומחזיקה בהיתר להעסקת עובד זר בענף הסיעוד מפאת מצבה הרפואי הקשה (להלן: "המערערת"). המערערת 2 - ילידת 1974, ביולי 2009 נכנסה לישראל מהודו באמצעות רישיון ישיבה מסוג ב/1 בתחום הסיעוד אשר הוארך מעת לעת (להלן: "העובדת הזרה" או "המערערת 2")). המערערת 3 היא בת המערערת. הרישיון האחרון של העובדת הזרה פג ביום 13.4.23 ולפיכך היה עליה לעזוב את הארץ באותו מועד. חרף זאת פנתה זו לעבודה אצל המערערת וביום 15.11.23 הוגשה בקשה ליתן לה רישיון מטעמים הומניטריים מיוחדים על מנת שתוכל להמשיך ולעבוד עם המערערת.

    

2. ביום 15.11.23 דחתה המשיבה את הבקשה משום שזו אינה עומדת בשני תנאי סף שנקבעו בס' 3א(ב1) לחוק. התנאי האחד הוא שלא יעברו מעל לשמונה שנים ממועד הכניסה לארץ, וכאמור כאן חלפו כבר כ-14 שנה. התנאי הנוסף הוא כי במועד הגשת הבקשה לא יחלפו יותר מ-90 ימים מיום סיום תקופת העסקה החוקית האחרונה בישראל (במקרה הנדון חלפו כשבעה חודשים). המערערות לא השלימו עם החלטה זו והגישו ערר לביה"ד אשר סומן ערר (י-ם) 1069-24.

    

3. ביה"ד דחה את הערר וזאת בפסק דין מיום 28.1.24 (כב' הדיין יוסף ברדא). ביה"ד ציין את התכלית העומדת בבסיס התנאים הקבועים בס' 3א(ב1) לחוק. עובדים זרים המועסקים בישראל בענף הסיעוד אמורים לשהות בישראל לצורך עבודה זמנית בלבד ולא להשתקע בישראל. מגבלות החוק נועדו לתמוך במדיניות זו ובהתאמה נקבע גם נוהל הטיפול בבקשות להארכת רישיונות ב/1 בענף הסיעוד מטעמים הומניטריים מיוחדים וחריגים, לפי ס' 3א(ב1) לחוק הכניסה לישראל-מס 5.3.0006 (להלן: "הנוהל"). ביה"ד ציין כי אין מחלוקת שהבקשה לא עומדת בתנאי הסף ולכן אין לשר הפנים סמכות להאריך את רישיונה של העובדת הזרה וניתן לסלק הבקשה בהתאם לנוהל.