כתובה מוגזמת

לפנינו ערעור על החלטת ביה"ד האזורי טבריה שבה חויב הבעל לדעת הרוב בדמי כתובה בסך 80.000 ש"ח, בעוד שהסכום שנכתב בכתובה הינו 18,000,000ש"ח.

לדעת המיעוט, יש לחייב את הבעל במלוא הסכום, ותשלום החוב יהיה בהתאם ליכולתו הכלכלית. המערערת תובעת שביה"ד יקבל את דעת המיעוט שמחייב את המשיב בכתובה מוגזמת, ובתור פשרה מוכנה להתפשר על שליש מהסכום.

המערערת מפנה לאמור בכתובת הצדדים:

"וקנינא מיד החתן הנזכר קנין גמור ושלם במנא דכשר למקני אביה מעכשיו כראוי וכתקנת חכמים ז"ל על כל הנזכר למעלה. וגם נשבע שבועה חמורה בתקיעת כף על דעת המקום ברוך הוא ועל דעת הנשבעים באמת לאשר ולקיים את כל הכתוב עליו בשטר כתובתא דא בלתי שום שינוי ותמורה ותחבולה כלל ועיקר."

ולטענתה יש לחייב את הבעל לקיים את שבועתו.

דיון והכרעה

בענין כתובה מוגזמת כבר נכתב באריכות בפד"ר כרך ט"ו ע' 211 ואילך, שורת הדין ח"ח ע' רמג וע' ער, ובספר עיונים במשפט אהע"ז ח"א סי' כד, ויעו' עוד בפסה"ד ביה"ד הגדול תיק 842107/1.

העולה מהמקובץ הוא, שישנם שני טעמים עיקריים על מנת לפטור את הבעל מחיוב כתובה מוגזמת:

• א.          מדין אסמכתא, כמבואר בגמרא מסכת בבא מציעא קד ע"ב:

"ההוא גברא דקבל ארעא מחבריה, אמר: אי מוברנא לה יהיבנא לך אלפא זוזי. אוביר תילתא. אמרי נהרדעי: דינא הוא דיהיב ליה תלת מאה ותלתין ותלתא ותילתא. רבא אמר: אסמכתא היא. ואסמכתא לא קניא. ולרבא, מאי שנא מהא דתנן: אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא? התם לא קא גזים, הכא כיון דקאמר מילתא יתירתא - גוזמא בעלמא הוא דקגזים."

ופירש"י:

"לא גזים - אינו מקבל עליו דבר גוזמא אלא כמשפט, ולאו אסמכתא היא, דהכי אפסדיה."

כך נפסק בשולחן ערוך, חושן משפט, סי' שכח סע' ב:

"לא עבדה, אלא הובירה כולה או מקצתה, שמין אותה כמה היא ראויה לעשות, ונותן לו חלקו שהיה מגיע לו. ואם התנה עמו: אם אוביר ולא אעביד אשלם אלף זוז, הרי זו אסמכתא ואינו חייב לשלם אלא נותן כפי מה שראויה לעשות בלבד."

וכן נפסק שם בסי' ר'ז סע' יג.

אמנם יש להבחין בין התחייבות על סכום שאין ברשות החתן ביום החופה, אך מדובר בסכום אשר באופן רגיל יוכל החתן לצבור במשך השנים. במקרה זה אין לראות זאת כאסמכתא, וכפי שהקשו התוספות מסכת כתובות נד ע"ב:

"אם רצה להוסיף אפי' מאה מנה מוסיף - תימה דעכשיו נהגו שכותב חתן לכלה מאה ליטרין אע"פ שאין לו שוה פרוטה דבשלמא כשיש לו הוא משעבד נכסיו לזה החוב והואיל ונתחייב אפילו נאבדו אלו הנכסים וקנה אחרים הם משתעבדים אע"פ שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם מ"מ אדם משעבד דבר שלא בא לעולם כיון דכתב ודעתיד אנא למיקני כדאמרינן במי שמת (ב"ב קנז ע"א), אבל אותו שאין לו היאך ישתעבד נכסיו שיקנה אחרי כן כיון שלא נתחייב לה היינו דבר שלא בא לעולם, ושאל ר"י לרבי אליהו והשיב לו, דמצינו כענין זה בפרק השוכר את הפועלים (ב"מ צד ע"ב), דתניא מתנה שומר חנם להיות כשואל ופריך במאי בדברים ומשני בשקנו מידו, משמע בכל ענין אע"פ שאין מקנה לו שום נכסים אלא שמשעבד גופו לזה החוב מעתה ולכשיהיו לו נכסים חל שעבודו."

הרי שהתוס' נקטו שהחיוב חל ואין כאן משום אסמכתא, וכפי שכבר הוכיחו ביה"ד האזורי בנימוקי דעת הרוב, שסכום מאה ליטרין בזמנם היה סכום שאפשר להשיגו, וכך כתבו שם שם:

"אבל התוספות אינם עוסקים בהתחייבות מוגזמת, כי הסכום של מאה ליטרין שווה למאה מנה, כמבואר ברש"י שמות כה', לט':