כתובה ופיצויים

לפנינו ערעור מטעם הבעל וערעור נגדי מטעם האשה. פסק-הדין נשוא הערעור דן בנושא כתובה ופיצויים.

ביה"ד האזורי פסק שאין מקום לחייב פיצויים משום שהאשה קבלה במסגרת חלוקת רכוש סכומים שעפ"י דין תורה לא היתה זוכה. כספים אלו מסתכמים במאות אלפי שקלים וע"כ אין מקום לפסיקת פיצויים.

ביה"ד פסק ג"כ שאין לפסוק הצמדה לסכום של תוספת כתובה (18,000,000 ש"י - שמונה עשרה מיליון שקלים ישנים).

יש אמנם מנהג לפשר בענין הצמדות או שנותנים הצמדה מתורת פיצויים אבל כאן שקיבלה סכומים של מאות אלפים שלא עפ"י דין תורה לא קיים המנהג להצמיד לא מתורת פשר ולא מתורת פיצויים. אמנם את הסכום הנומינלי של 18,000 ש"ח ביה"ד חייב, וע"ז בא הערעור של הבעל הטוען שמאותו נימוק שביה"ד פטר את הבעל מפיצויים והצמדה יש לפטרו גם מן הקרן של התוספת.

הערעור הנגדי הוא מצד האשה על שלילת הפיצויים. לטענתה, הגירושין באו כתוצאה מחיים כפולים של הבעל עם אשה זרה, והבאת ילד ממנה בלי ידיעת אשתו. האשה טוענת שנגרם לה משבר שעד היום לא התאוששה ממנו וכן בושה מכסה פניה כי הוצגה ככלי ריק.

כמו כן טוענת שהכספים שקיבלה אינם מכח חוק יחסי ממון בלבד אלא בדין. כיון שהחברות של הבעל ב'אגד' באה לו מזכות של אבי האשה שהעביר לו את הזכות שהיתה לו עצמו. לכן מה שקבלה חצי ממנית אגד וחצי מנית ניצב"א זה מן הדין ואין לראות בזה פיצוי חלופי.

ביחס למשבר ולבושה של האשה יש לציין כי בדיון הוברר שהאשה לא פנתה לטיפול נפשי לחזוק ולסיוע לצאת מן המשבר.

ב"כ האשה טוענת גם שפסיקת ביה"ד האזורי היא זלזול בקדושת הנישואין ונתינת פרס לחוטא.

יצויין, כי גם הבעל לא טען שום טענה על התנהגות לא ראויה של האשה אלא רק הטיעון המשפטי שהיא קבלה די בחלוקת הרכוש בבית המשפט.

עלינו לברר את נושא הקיזוזים של כתובה ותוספת כתובה ופיצויים ביחס לזכויות עפ"י חוק יחסי ממון.

לפי דעת רובא דרובא של הפוסקים בימינו, חוק יחסי ממון אין לו תוקף הלכתי. משום כך סבורים רבים שכספים שצד מסוים זכה עפ"י חוק יחסי ממון אינם נזקפים לזכותו עפ"י דין תורה ומבחינת דין תורה הם שלא כדין בידו ולכן אי אפשר לחייב בכתובה בתוספת כתובה ובפיצויים כאשר ביד האשה כספים שוה ערך שאינם מגיעים לה עפ"י דין תורה, ויש לקזז את חיוב כתובה, תוספת ופיצויים נגד כספים אלו.

יש להעיר כי בחוק יחסי ממון ישנה הוראה שבחשוב הזכויות לפי חוק זה לא יובא בחשבון חוב הכתובה.

אולם אין זה נוגע לעניננו כי הוראה זו היא לערכאה שדנה בחלוקה עפ"י חוק יחסי ממון ובחשוב אזון המשאבים אבל אין זו הוראה כלפי הערכאה שדנה בחיובי הכתובה.

הגישה הנ"ל אינה מתאימה לנדון שלנו. היא מתאימה אולי לזוגות שומרי מצוות שהאשה תבעה חלוקת רכוש בבית משפט למשפחה וכפתה על הבעל חלוקה לפי חוק יחסי ממון ולא עפ"י דין תורה. אולם לא כך בזוג כמו במקרה דנן שההתדיינות בפני בית משפט למשפחה היתה מקובלת על שניהם ואף אחד לא נגרר לבית המשפט תוך כפירה או התנגדות לסמכותו.

על כגון זה מסתבר שיחול דינו של הרמ"א בסימן כ"ב סעיף ב' ט"ז שאם קיבל עליו עכו"ם לדיין אפילו קנו מיניה אין הקנין כלום ואסור לדון בפניו. ע"ז הוסיף הרמ"א: אבל אם כבר דן בפניו לא יוכל לחזור בו. הש"כ הבין דהרמ"א מיירי כשהיה קנין וע"ז הוא שואל שאם הקנין לא יועיל כי הוא קנין דברים א"כ גם בדיעבד לאחר גמ"ד לא יועיל כי יש כאן תרתי לריעותא - דיין עכו"ם וגם שהוא יחידי. כך פירש הנתיבות בביאורים שם ס"ק ה.

אמנם יש קושי בפירושו של הנתיבות כי הש"ך עצמו בריש סימן כב הכריע שהמחלוקת בענין תרתי לריעותא היא שקולה והמוחזק יכול לומר קים לי.

לכן צ"ל שדעת הש"כ שאם הקנין אינו חל אזי קבלת דייני עכו"ם אינה קבלה כלל ואינם נחשבים דיינים לגבי בני ישראל (אלא רק לבני נח), ולכן אין נפ"מ בין לכתחילה ובין דיעבד.

אבל הרמ"א סובר שבדיעבד הקבלה היא קבלה למרות האיסור שבדבר. עיין רמ"א סימן כו סעיף א שהביא בשם י"א שמי שהלך לידון בפני עכו"ם ונתחייב בדיניהם ובא לבי"ד ישראל לידון מחדש אין נזקקין לו. ופירש הנתיבות שם עפ"י התומים יש שני טעמים בדבר:

א.       דהוי כקיבל עליו קא"פ דאין יכול לחזור בו אחר גמ"ד.