כתובה בסכום גבוה

הנדון שלפנינו הוא בבעל שהתחייב לאשתו בכתובתה סכום של מיליון ש"ח. בני הזוג התגרשו. האשה לא ויתרה על כתובתה, והיא תבעה לקבל אותה במלואה. ביום עריכת הגט הודיע הבעל בפני בית הדין, כי יוכיח מאוחר יותר שהאשה ויתרה בעבר על כתובתה, אולם למעשה הבעל לא הוכיח זאת.

ביה"ד האזורי פטר את הבעל מתשלום תוספת הכתובה, וזאת משום שסבר שהסכום שנכתב בכתובה הוא בגדר "אסמכתא". עם זאת, חייב אותו בית הדין בתשלום בסך 200,000 ש"ח כ"פיצוי על הכתובה", ועל כך מערערים שני הצדדים.

א . התחייבות לתשלום כתובה בסכום שבנדון מחייבת

נקדים, בעניין כתובה היא בגדר "מוגזמת", שהגדרתה תובא להלן, ככבר כתבתי בפד"ר טו עמ' 218 - 223 וכן ב"עיונים במשפט" אבן העזר חלק א עמ' ריד - רלב שאינה מחייבת.

אם השאלה, האם ביכולת הבעל לשלם - התשובה היא חיובית. לפי החומר שבידינו, בתקופת הנישואין רכוש הבעל הוערך בכמיליון וארבע מאות אלף ש"ח; לבעל אלו נישואיו השניים; הבעל הינו והיה בזמן הנשואין רופא שניים ותיק שהתמחותו בהשתלות שיניים, ויש לו שתי מרפאות - בירושלים ובתל אביב באיזורים יוקרתיים.

ב. האם יש בהתחייבות כתובה משום "אסמכתא"?

אם השאלה, האם הבעל חשב בעת שחתם על הכתובה כי ייאלץ לשלם סכום שכזה - התשובה היא שלילית. אין חולק שמדובר בסכום שאינו נמוך כלל ועיקר והוא מעמסה גדולה וכבדה על בעל בסדר גודל של יכולת הבעל הנדון.

השאלה בלשון רבותינו היא, האם יש בהתחייבות זו משום "אסמכתא", ואם כן - הרי אסמכתא ככלל אינה מחייבת.

נקדים, כי הטעם שנתנו לכך שאסמכתא אינה קונה הוא הן משום שהמתחייב לא באמת גמר את דעתו על התחייבות, וכי מצדו הוא חשב כי כלל לא יגיע למימושה. כפי שכותב רש"י סנהדרין כד ע"ב: "אסמכתא - היינו דבר דאינו נותן לו [המתחייב] מדעתו אלא סומך על דבר שאינו, דסבור שהוא יכול לנצח, ופעמים שמנצחין אותו". וכן היא משום שהמתחייב לא נתכוון בדבריו אלא ל"גוזמא" בלבד, כדברי הגמרא ב"מ קד ב: "אסמכתא... כיון דקאמר מילתא יתירה גוזמא בעלמא הוא דקגזים", ופירש רש"י ב"מ מח ב ד"ה אסמכתא: "הבטחת גוזמא שאדם מבטיח את חבירו לסמוך עליו", וברמב"ם בהלכות מכירה פי"א ה"ב, מוסיף: "שהרי לא גמר בלבו להקנות". הצד השוה בין שני ההסברים הוא שבאסמכתא אין המקנה מתכוון ברצינות להקנות, והזוכה בהתחייבות יודע שאין כוונת המתחייב להתחייב.

האם לאור הנ"ל יש בכתובה משום אסמכתא?

התשובה, התחייבות הכתובה מחייבת, חתן המתחייב בכתובה  על סכום שאינו נמצא בידו בשעת החופה, אין חולק שהתחייבותו תקפה ואין בה חסרון של אסמכתא, בגלל ההנחה כי לא העלה על דעתו כי אי פעם ישלם את הסכום שהתחייב.

אמנם על מקרה מעין זה קבע ביה"ד בתיק ערעור (בי"ד גדול) 1687-24-1 (התשס"ז, 2007): "קרוב לודאי, שאילו היה יודע המערער שההתחייבות בכתובה תעמוד לו לרועץ ותאלץ אותו לפשוט את כותנתו וגם להכנס למאסר, לא היה מתחייב". אולם נראה שאין מקום להעלות טענה זו, שהרי מצינו מספר דוגמאות מהגמרות ומהפוסקים בהם גם כאשר הסכום בכתובה היה גבוה מעבר ליכולתו הכלכלית של החתן, הוא חויב מצד הדין לשלם את כל מלא סכומה. דוגמא לכך הם דברי המשנה נדרים פ"ט מ"ה:

"ומעשה באחד שנדר מאשתו הנאה והיתה כתובתה ארבע מאות דינרין ובא לפני רבי עקיבא וחייבו ליתן לה כתובתה, אמר לו: רבי, שמנה מאות דינרין הניח אבא ונטל אחי ארבע מאות ואני ארבע מאות לא דיה שתטול היא מאתים ואני מאתים?! אמר לו רבי עקיבא אפילו אתה מוכר שער ראשך אתה נותן לה כתובתה".

וכן בגמרא שם סה ע"ב, הוסיפו: "אפילו אתה מוכר שער ראשך ואוכל". ובתוספות פירשו: "אפילו תצטרך למכור שער ראשך למזונותיך". ובדומה לכך גם בר"ן ובפירוש המשנה לרמב"ם, וכך הובא במאירי, שם: "אפילו לא ישאר לך כלום אחר נתינת הכתובה עד שתצטרך למכור שער ראשך דרך משל כדי שתאכיל אותך תתן לה". דוגמא נוספת השייכת לעניינינו הוא המסופר במסכת גיטין נח ע"א:

"אם אתה שומע לעצתי גרשה. אמר לו כתובתה מרובה, אמר לו אני אלווך ותן לה כתובתה. עמד זה וגרשה, הלך הוא ונשאה. כיון שהגיע זמנו ולא היה לו לפורעו, אמר לו בא ועשה עמי בחובך. והיו הם יושבים ואוכלים ושותין והוא היה עומד ומשקה עליהן, והיו דמעות נושרות מעיניו ונופלות בכוסיהן".

בשתי דוגמאות אלה ניתן לראות, כי הכתובה שעליה התחייב הבעל היתה גבוהה ביותר, אף מעבר ליכולתו הכלכלית, עד שלא היה לו אפילו מה לאכול, ואעפ"כ הכתובה לא נחשבה ל"מוגזמת" והוא נאלץ לעמוד בכל מלא התחייבותו בה. אין ספק שאותו אדם אשר נאלץ למכור את שער ראשו או זה אשר נאלץ לשרת את המלווה בעבור חוב הכתובה, קרוב לודאי שאילו היה יודע שההתחייבות בכתובה תעמוד לו לרועץ ותאלץ אותו לפשוט את כותנתו, לא היה מתחייב.

למותר לציין בעניין זה גם את דבריו התוספות כתובות נד ב ד"ה אף על פי: "דעכשיו נהגו שכותב חתן לכלה מאה ליטרין אע"פ שאין לו שוה פרוטה".

הרי שהתוספות מעיד, שהמנהג היה שגם חתן אשר אין לו אפילו פרוטה בכיסו מתחייב בכתובה לשלם "מאה ליטרין", שודאי היה זה סכום גבוה ביותר, למרות כל זאת, התחייבותו תקפה, ואין אומרים שדבריו היו גוזמא בעלמא.

ג. מדוע אין בכתובה משום אסמכתא