כשני נ' המוסד לביטוח לאומי

החלטה

1.בפני בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על החלטת ועדה רפואית לעררים מיום 30.11.09 (להלן –הועדה). הודעת ערעור על החלטת הועדה הוכנה ביום 31.1.10 והוגשה לבית הדין ביום 27.3.11.

2.לטענת המבקשת, סמוך לאחר קבלת החלטת הועדה, היא פנתה ללשכת הסיוע המשפטי, שם ניתנה לה עזרה בכתיבת הודעת ערעור ללא נימוקים, עד שיוחלט אם ימונה לה עו"ד מטעם הסיוע. מיד לאחר שב"כ המערערת מונה לייצגה מטעם הלשכה לסיוע משפטי, הוא למד למעשה שהודעת הערעור כלל לא הוגשה לבית הדין. מסיבה זו הוגשה הבקשה סמוך לקבלת המינוי מטעם הלשכה לסיוע משפטי.

3.לטענת המשיב, בית הדין אינו מוסמך להאריך את המועד להגשת ערעור על החלטת ועדה רפואית לעררים. עוד נטען כי הודעת הערעור הוגשה לראשונה לבית הדין חודשים רבים לאחר מתן החלטת הועדה.

בתשובה לכך, המבקשת טענה כי הסיבה לאי הגשת הודעת הערעור במועד נובעת אך ורק מטעות בתום לב, וכי המבקשת לא הבינה שעליה להגיש את הודעת הערעור לבית הדין, לאור מצבה הנפשי והתפקודי, כפי שעולה מנספחים שהוצגו. הדבר אינו נובע מזלזול או ויתור על זכותה להגשת ערעור, שכן עובדה היא שסמוך לקבלת החלטת הועדה, היא פנתה ללשכת הסיוע המשפטי וזו כבר הוכנה ביום 31.1.10.

המבקשת אף הוסיפה טענות לגופו של ערעור וטענה כי בהחלטת הועדה נפלו פגמים המצדיקים את קבלת הבקשה.

4.לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועיינתי במסמכים שבתיק, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להתקבל. להלן הנימוקים להחלטה זו -

א.על פי תקנה 2 לתקנות הביטוח הלאומי (מועד להגשת ערעור על החלטות מסויימות), התשל"ז – 1977, בנוסח אשר היה בתוקף במועד הרלוונטי, המועד להגשת ערעור לבית הדין לעבודה, על החלטת ועדה רפואית לעררים, הוא שלושים ימים מיום שההחלטה נמסרה למערער.

על פי הפסיקה, לבית הדין אין סמכות להאריך מועדים שנקבעו בחוק או בתקנות להגשת תובענות (עב"ל (ארצי) 1281/00 אבו גאמע – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לח 853 (2003); עב"ל (ארצי) 370/09 שחאדה – המוסד לביטוח לאומי, ניתן 16.9.10; עב"ל (ארצי) 293/03 רחאל – המוסד לביטוח לאומי, [פורסם בנבו] (5.5.05)).

ב.חריג לכלל המתואר לעיל הוא כאשר מתקיימת אחת העילות הנקובות בחוק ההתיישנות, תשי"ח – 1958, להארכת מועד או הפסקת מירוץ ההתיישנות (דב"ע לו/ 0-11 בר אילן – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ז 340 (1976); בג"צ 156/70 אלקיים נ' בית הדין לערעורים לביטוח לאומי, פ"ד כד(2) 87 (1970)).

ג.בסעיף 11 לחוק ההתיישנות, תשי"ח -1958 (להלן – החוק), נקבע –

"בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במניין הזמן שבו התובע לא היה מסוגל לדאוג לענייניו מחמת ליקוי נפשי או שכלי, זמני או קבוע, ולא היה עליו אפוטרופוס; היה עליו אפוטרופוס, לא יבוא במניין הזמן שבו טרם נודע לאפוטרופוס העובדות המהוות את עילת התובענה."

לטיעוני המבקשת צורף מכתב מיום 22.9.09, שנכתב על ידי עו"ס שולי אבידור, מהאגף לשירותים חברתיים בעיריית רעננה, והוא מופנה אל הועדה הרפואית לעררים. ממכתב זה עולה תיאור קשה לפיו המבקשת אינה מתפקדת, עו"ס בבית חולים בו אושפז בנה של המבקשת התרשמה מדלות שכלית ושיפוטיות לקויה של המבקשת וכי היא משדרת עייפות ואדישות. עו"ס אבידור הוסיפה שהמבקשת מפגינה דלות, חשש לפיגור ובעיות נפשיות, קושי ללמוד, להפנים ולהסתגל למקומות עבודה וכי המבקשת אינה מתפקדת – בבית, כעקרת בית וכאם ואף לא בכל עבודה.

לדעתי, די בתיאור זה כדי להביא למסקנה כי בעניינה של המבקשת התקיים התנאי הקבוע בסעיף 11 לחוק, לפיו היא לא היתה מסוגלת לדאוג לענייניה מחמת ליקוי נפשי או שכלי, זמני או קבוע. יש להדגיש כי פרשנות הסעיף צריכה להיעשות לאור המטרה הסוציאלית של חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה – 1995.

ד.זאת ועוד - אמנם הפניה לבית הדין נעשתה לראשונה ביום 27.3.11, אולם האמור בתצהירה של המבקשת, לפיו פנתה ללשכת הסיוע המשפטי סמוך לקבלת החלטת הועדה, לא נסתר והוא אף עולה מעותק הודעת הערעור, הנושאת תאריך 31.1.10. כלומר, גם אם האיחור בפניה לבית הדין הוא בן מספר חודשים, לאיחור זה ישנו הסבר במצבה של המבקשת ובאי הבנתה את אשר עליה לעשות. בנוסף, המבקשת פנתה סמוך לקבלת החלטת הועדה ללשכת הסיוע המשפטי ואין מדובר במצב בו במשך חודשים ארוכים לא פעלה בעניינה. יודגש שהאמור בתצהיר המבקשת, לפיו לא הגישה לבית הדין את הודעת הערעור בתום לב והמתינה עד שתקבל את ההחלטה לגבי מינוי ב"כ בעניינה, לא נסתר. טענה זו מתיישבת עם תיאור העו"ס, כפי שהובא לעיל.

5.סוף דבר – הבקשה להארכת מועד להגשת הערעור מתקבלת.

מאחר שהוגשו נימוקי ערעור, המזכירות תזמן את הצדדים לדיון בערעור, לישיבת הערכה מקדמית בפני רשם, כמקובל.

ניתנה היום, ח' אייר תשע"ב, 30 אפריל 2012, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: