כרמלי נ' שפיגל ואח'

פסק דין

בפני תביעה לתשלום נזקי תאונת דרכים מיום 21/8/11.

לטענת התובע, ביום התאונה הוא פרק ממשאיתו מסוג דאף (להלן: "המשאית") מטען בטון באתר הבניה המצוי בקרית מוצקין וכאשר ביקש לצאת מאתר הבניה, פגע בו הנתבע 1 אשר נסע לאחור ברכבו מסוג רנו מגאן. לטענת התובע, פגע הנתבע 1 במשאית בצידה הימני וכתוצאה מהפגיעה, נגרמו לו נזקים בסכום כולל של 9,600 ₪ ובכללם נזק בהתאם לחות דעת השמאי, שכר טרחת השמאי, השבתת המשאית והוצאות בית משפט.

לטענת הנתבעים, רכב הנתבעים החל ביציאה באופן איטי וזהיר ואילו משאית התובע, החלה בנסיעה מבלי שבדקה מה מתרחש מאחוריה ובכך גרמה משאית התובע לתאונה ולנזקי רכב הנתבעים ולא להיפך.

דיון :

שני הנהגים העידו בפני בית המשפט.

התובע העיד כי סיים לפרוק את מטען המשאית ובאופן ידני קיפל את ה"שוקת" המותקנת באחורי המשאית. התובע העיד כי המשאית עמדה באופן שהותירה את הדרך פנויה וכאשר עלה אל המשאית וביקש להתחיל בנסיעה, חש בצד ימין של המשאית מכה. התובע הציג תמונה של אתר הבניה בו התרחשה התאונה (ת/1) וכן הוצגו תמונות של הנזקים אשר נגרמו למשאית. התובע אף הציג שרטוט שערך המעיד על אופן קרות התאונה (ת/2). התובע העיד כי כאשר החל בנסיעה לאחר שקיפל את השוקת הביט היטב לכל הצדדים ולא הבחין באיש ואף לא הבחין בנתבע 1 ברכבו. "הסתכלתי לדרך אחורה והדרך היתה פנויה, הסתכלתי אחורה ולא קדימה, הנתבע 1 לא עמד שם, לא היה שם אף אחד. כשעליתי לאוטו והתחלתי לנסוע הדרך היתה פנויה ולא היה שם אף אחד. כשעליתי לאוטו הסתכלתי ימינה וישר ולא היה אף אחד" (ראה עמ' 2 שורות 7-10 לפרוטוקול).

כאשר נשאל התובע אודות ה"שטח המת" המצוי בצד ימין של המשאית, העיד התובע כי במשאית שלו קיימות שלש מראות כך שאין "שטח מת" בשדה הראיה בצידה הימני של המשאית.

הנזקים אשר נגרמו למשאית (מוצגים בתמונות ת/1), תואמים את גרסתו של התובע לאופן קרות התאונה.

חיזוק לגרסת התובע באשר לאופן קרות התאונה ניתן למצוא דווקא בתמונות אשר הציג הנתבע 1. הנתבע 1 הציג תמונה אשר צולמה מיד לאחר התאונה (נ/1) ובו נראית משאית התובע כאשר פניה לכיוון היציאה מן האתר ואילו רכב הנתבעים מצוי בין המשאית לבין קיר הבטון המצוי בכניסה לאתר. פניו של רכב הנתבעים לכיוון הכניסה לאתר. נהג הנתבעים הבהיר כי אכן נסע לאחור בעת קרות התאונה. לטענתו, חסמה משאית התובע את הכניסה והוא ביקש לצאת מאתר הבניה תוך כדי נסיעה לאחור. לטענת הנתבע 1 כאשר החל בנסיעה הוא בדק בתא נהג המשאית ולא ראה בו איש. כאשר נשאל הנתבע 1 לאופן שבו ביקש לצאת מן האתר הוא טען כי "לא יכולתי לעשות פרסה כי הוא לא השאיר לי מספיק מקום. הוא השאיר מקום רק לרכב להיכנס בצורה מקבילה" (ראה עמ' 3 שורות 15-16 לפרוטוקול). הנה כי כן, בתנאים אלו ועל אף המקום הצר שנותר למעבר רכבים, העדיף הנתבע 1 שלא להמתין לסיום פריקת הבטון ממשאית התובע וניסה לצאת מאתר הבניה, כאשר הוא נוסע בצורה בה שדה ראיית הנהג מוגבל, בנסיעה לאחור. אמצעי הבטיחות היחיד בו נקט הנתבע 1 הוא בדיקת תא הנהג במשאית "אני הייתי בקשר עין עם תא נהג וראיתי שלא היה שם אף אחד". הנחתו של הנתבע 1 כי הליך פריקת הבטון אורך כ 20 דקות וכי בפרק הזמן הזה יצליח לתמרן את רכבו ויצא מאתר הבניה לדרכו בנסיעה לאחור, התגלתה כהנחה שגויה, שהרי בדיוק כשביקש הנתבע 1 לצאת את האתר, סיימה המשאית את פריקת הבטון.

מבחינת העדויות אשר נשמעו בפני, כמו גם בחינת הראיות אשר הציגו הצדדים, עולה כי גרסת התובע לאופן קרות התאונה היא הגרסה המסתברת ביותר לקרות התאונה, בהיותה נתמכת בעדויות שני הצדדים כפי שהוסבר להלן ואף נתמכת בתמונות הנזקים ברכבים ובתמונה אשר צולמה מיד לאחר קרות הארוע (נ/1).

את האחריות לקרות התאונה יש לתלות בנתבע 1, אשר ביקש לצאת את אתר הבניה בנסיעה לאחור, תוך שהוא מתעלם מן הסיכונים אשר בתוואי הדרך ונוטל אותם ביודעין על עצמו. הנתבע 1 ראה כי לפניו רכב כבד העתיד לצאת את אתר הבניה עם סיום פריקת הבטון וכי הפתח אשר נותר ליציאה הינו צר ומסוכן למעבר רכבים , בוודאי בנסיעה לאחור, כאשר תנאי הראות פחותים יותר. על אף האמור, ביכר הנתבע 1 שלא להמתין לתום הליך פריקת הבטון וניסה לצאת את האתר, כאשר אמצעי הבטיחות היחיד שנקט היה קשר עין עם תא הנהג במשאית שהיה ריק אותה העת. מאחר והמשאית הינה רכב כבד והדרך הייתה חולית, סביר כי בפרק הזמן בו סיים נהג המשאית את פריקת הבטון, עלה אל תא הנהג במשאית והחל בנסיעה, יכול היה הנתבע להבחין במתרחש ולמנוע את התאונה באמצעות עמידה על מקומו, אלא שהנתבע 1 ככל הנראה לא הבחין במשאית משהיה עסוק, ככל הנראה, בבחינת נתיב נסיעתו לאחור וכך התרחשה התאונה. נהג המשאית העיד כי בטרם עלה על המשאית הביט סביבו ולא ראה איש. המשאית כאמור, הינה רכב כבד ומסורבל ובוודאי שרכב הנתבעים קל הימנה ומהיר תמרון ומשכך סביר כי נהג הנתבעים החל בנסיעתו לאחור בדיוק בעת בה טיפס נהג המשאית אל רכבו והחל בנסיעה.

האחריות לקרות התאונה מוטלת אפוא על כתפי הנתבע 1 וכתפי הנתבעת 2 – המבטחת מטעמו.

לטעמי, ולאחר שבחנתי היטב את חומר הראיות ואף נשאל התובע בדבר ה"שטח המת" במשאית, לא ניתן לייחס לתובע רשלנות תורמת כלשהיא לעצם קרות התאונה. אף באם שגויה טענת התובע כי אין שטח מת בשדה הראיה מצד ימין של המשאית, הרי שהתובע העיד כי בחן היטב את סביבתו בטרם החל בנסיעה ועדותו זו מהימנה עלי.

אשר לשאלת הנזק –

התובע הציג בפני חשבונית בגין שכר טרחת השמאי בסך 812 ₪ וכן חוות דעת שמאי בגין הנזקים בסך 7400 ₪. הנתבעים לא חלקו על הנזקים האמורים ואף לא הביאו חוות דעת שמאי מטעמם או ביקשו לחקור את שמאי התובע. משכך יש לחייב הנתבעים ברכיבים אלו בתביעת התובע.

אשר לרכיב השבתת המשאית – השמאי אמנם אישר יום תיקון אחד עבור נזקי המשאית , ברם לא מצאתי כל אסמכתא לנטען בדבר שוויו של יום השבתה למשאית, דוגמאת אישור רו"ח לשווי יום עבודת המשאית. משכך איני מאשרת פיצוי בגין רכיב זה לתובע.

אשר להוצאות – לא מצאתי כל אסמכתא אף להוצאות הנטענות ולפיכך יפסקו הוצאות על דרך האומדנא כמקובל בתביעות מסוג זה.

בטרם סיום – הצדדים הביאו לידיעת בית המשפט כי הנתבע תחת להגיש תביעה שכנגד, הגיש בגין נזקיו תביעה נפרדת הנדונה בפני כבוד השופטת לוקיץ בבית משפט השלום בקריות במסגרת תיק 30896-11-11. מובן שהיה רצוי לדון בשני התיקים בצוותא ויש להצטער על הדרך בה בחר הנתבע לפרוש טענותיו, המכבירה הוצאות על הצדדים וגורמת לאבדן זמן שיפוטי יקר כמו גם לאובדן זמנם היקר של הצדדים עצמם. המזכירות תעביר פסק הדין במסגרת תיק זה אף לידיעת כבוד השופטת לוקיץ במסגרת תיק 30896-11-11.

אשר על כן,