כרמל שאמה הכהן נ' משה רווח

1. ערעור על החלטת בית משפט השלום בתל אביב-יפו (השופטת ר' ניב), מיום 25.1.2017 בת"א 36908-01-14, שלא לפסול עצמו מלדון בעניינו של המערער.

2. המשיב הגיש תביעת לשון הרע נגד המערער בגין דברים שהביא המערער לידיעת הציבור ושכתב בדף הפייסבוק הציבורי שלו, על רקע בחירות מקומיות שהתקיימו בשנת 2013 בעיר רמת גן. המערער העלה מספר טענות הגנה, ובהן כי הדברים שפרסם הם אמת, כי פרסומם מותר וכי יש בהם עניין ציבורי. לאחר מספר דיוני הוכחות ולפני הגשת סיכומים הגיש המערער ביום 26.12.2016 בקשה לתיקון פרוטוקול דיון ההוכחות מיום 2.11.2016. הבקשה התקבלה ביום 8.1.2017. כשלושה שבועות לאחר מכן הגיש המערער את בקשת הפסלות מושא הערעור שלפניי. במסגרת הבקשה טען המערער, בין היתר, כי אמירות של בית המשפט עולות כדי גיבוש דעה מוצקה אודות ההכרעה בתביעה בטרם הסתיים שלב ההוכחות.

3. בית המשפט דחה את בקשת הפסלות. בית המשפט קבע כי בקשות מן הסוג דנן יש להגיש בסמוך לתחילת הדיון ולא בסופו. בית המשפט הוסיף כי העיר יותר מפעם אחת שאינו מבין "כיצד המאבק היצרי בין הצדדים איננו שוכח [כך במקור], לנוכח תפקידו של הנתבע ומקום מושבו בחו"ל". בית המשפט קבע עוד כי "חזקה על בית משפט מקצועי שידע להבחין ולהפריד בין הבנתו, או אי הבנתו בנפש האדם, והמניע לפעולותיו ו/או אמירותיו, לבין פסיקתו בעילות המפורטות בכתב התביעה". לפיכך, כאמור, דחה את הבקשה. מכאן הערעור שלפניי.

4. המערער מציין כי קיבל את אות אביר איכות השלטון על פועלו במסגרת הרשות המחוקקת, וכי הוא משמש היום כשגריר ישראל למוסדות ה-OECD. המערער טוען כי החלטת בית המשפט היא לקונית, לא מנומקת ואינה יכולה להישאר על כנה. המערער טוען עוד כי מועד הגשת הבקשה היה נכון וראוי. זאת, מאחר שביקש תחילה לתקן את הפרוטוקול נוכח כוונתו להגיש בקשת פסלות; בית המשפט קיבל את הבקשה ואף קצב את המועד להגשת בקשת הפסלות.

5. לגופו של עניין, טוען המערער כי בית המשפט גיבש דעה קדומה שלילית נגדו, באופן הבא לידי ביטוי באמירות בית המשפט ובהתנהלותו המתמשכת, עד כי נאלץ להגיש בקשת פסלות. כך למשל, בדיון ההוכחות מיום 2.11.2016 אמרה השופטת: "אני שואלת את עצמי למה אתם לא נרגעים? אז זה ברור לי שזה לא קשור לפוליטיקה אלא קשור לכסף". גם: "איזה אינטרס יש לאנשים האלו להתעסק אתך לאחר שקודמת לתפקיד בחו"ל? למה שלא יאמרו נפטרנו מעונשו של זה?" וגם: "ברור לי שזה עניין של נדל"ן". לטענת המערער, כשביקש להשיג בעצמו על דברים אלה ושאל את השופטת על מה מתבססת האמירה שלה על בנוגע לנדל"ן, השיבה השופטת: "לפעמים אני גם צופה בטלויזיה....", אך ציינה לאחר מכן כי אמירתה הייתה מחוץ לפרוטוקול ואף התנצלה. לדעת המערער, די באמירות החד משמעיות של בית המשפט כדי לקבוע כי ההליך מנוהל במשוא פנים כלפיו, וכי בית המשפט קיבל החלטה שלפיה המערער אינו תם לב וכי פרסם את הדברים ממניעים אישיים של כסף ושל נדל"ן ולא ממניעים ציבוריים של חשיפת שחיתות. לדברי המערער, קצפו של בית המשפט יצא כלפי המערער גם בשל העובדה שאחיו לא הגיע לדיונים בתיק אחר. לדבריו, דברים אלה אינם נכונים לגופם, אך הם דוגמה מייצגת לדעה הקדומה השלילית של בית המשפט נגדו. המערער מציין כי במהלך הדיון האחרון נטל בית המשפט מאחד הנוכחים באולם את מכשיר הטלפון הנייד שלו ואף חיטט בו, בשל טענת אשת המשיב בדבר הקלטת הדיון. לדבריו, לאחר מכן השיב בית המשפט את המכשיר לבעליו והתנצל.

           לטענת המערער, במקרה דנן "הכמות הופכת לאיכות" באופן שנוצרה מסה קריטית של אמירות המחייבת את פסילת בית המשפט.

6. המשיב השיב לערעור. המשיב מבקש לדחות את הערעור ולחייב את המערער בהוצאותיו ובשכר טרחת עורך-דין. לדבריו, הוא הגיש תביעתו לפני למעלה משלוש שנים. לטענתו, רק בתום דיון ההוכחות האחרון בתיק, כשנוכח כי הגנתו קרסה, "נזכר" המערער להודיע כי בכוונתו להגיש בקשת פסלות, בניסיון נוסף "לדחות את הקץ". לטענת המשיב, המערער ממשיך להכפיש אותו ואת בני משפחתו על אף שבית המשפט הוציא צו בשנת 2015 האוסר על בעלי הדין להכפיש איש את רעהו. לדעת המשיב, לאורך כל ההליך נהג המערער בזלזול כלפי בית המשפט, כלפיו וכלפי רעייתו וכן כלפי בא-כוחו. הוא מפנה להחלטה של בית המשפט מיום 8.1.2017 שבה קבע בית המשפט, בין היתר, כי ..."ישיבות ההוכחות התארכו מעבר למידה, הובאו עדים לצורך ושלא לצורך, וההליך עצמו, לטעמי, אינו מכבד את הצדדים ואף לא את בית המשפט. כך למשל, מר שאמה, שאינו עו"ד עתה, כאשר התבקש שלא לחקור, פיטר את בא כוחו, ולאחר מכן חידש את הייצוג, כאילו ניתן לשחק ביצוג ובהפסקתו לפי הצורך בדקה זו או אחרת".

7. המשיב מוסיף כי בקשת הפסלות הוגשה כחודש לאחר שהוגשה הבקשה לתיקון פרוטוקול וכשבועיים לאחר סיום ההוכחות, כך שעברו למעלה מחודשיים מאז דיון ההוכחות מיום 2.11.2016. לגופו של עניין, טוען המשיב כי אמירות בית המשפט בדיון זה היו ב"רוח הפשרה", כי הוצאו מהקשרן על ידי המערער; וכי חלק מהן הופנו לשני הצדדים. אשר לטענה בנוגע למכשיר הטלפון הנייד טוען המשיב, כי פירוט היתר שבבקשה לתיקון פרוטוקול שהגיש המערער הוא חסר תקדים, באופן המביא למסקנה כי הוא (או מי מטעמו) הקליט את הדיונים מבלי שניתנה לו רשות לעשות כן, עד כי בית המשפט נאלץ להורות לכל הנוכחים באולם לכבות את המכשירים הסלולאריים ולהפקידם בידיו. לטענת המשיב, המערער לא הוכיח ולוּ חשש סביר למשוא פנים נגדו. לדעתו, אין פסול בכך ששופט יביע עמדה כלשהי בתיק המגיע לפתחו.

8. דין הערעור להידחות. ראשית, אכן קיים שיהוי בהעלאת טענת הפסלות. שנית, ולגופו של עניין, הטענות שהעלה המערער אינן מקימות עילה לפסילת בית המשפט מלהמשיך ולדון בהליך (השוו: ע"א 4828/16 ברבי נ' אלפא ביתא עוגנים בע"מ (3.7.2016); יגאל מרזל דיני פסלות שופט 178-177 (2006)). מבלי להיכנס לתוכן התביעה, הרושם העולה מקריאת הערעור והתשובה על נספחיהם, הוא כי ההליך אינו מתנהל על מי מנוחות, וחבל. יש לזכור כי האחריות על ניהול המשפט מוטלת על בית המשפט, וכי בניהול המשפט ממלא בית המשפט את תפקידו ופועל לפי הבנתו ומצפונו מתוך מטרה להגיע לתוצאה צודקת וראויה. כך נעשה גם במקרה דנן (השוו: ע"א 533/16 פלוני נ' פלונית (29.2.2016)). אפילו אקבל את טענות המערער שלפיהן חלק מאמירות בית המשפט במהלך הדיון מיום 2.11.2016 לא היו מוצלחות, הרי שאין בכך כדי להקים עילת פסלות (השוו: ע"א 7176/16 דכה נ' ברדוגו (6.12.2016)). בדרך כלל, אין לראות בהתבטאות בית המשפט בנסיבות דוגמת אלו שבמקרה דנן משום חריצת דעה שאינה ניתנת לשינוי ולשכנוע, ויש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו. בהקשר זה אפנה לאישור הבקשה לתיקון פרוטוקול שהגיש המערער, בהחלטה מיום 8.1.2017. וכך כתב בית המשפט: