כרמיאלי (קזמין) ואח' נ' חרמון ואח'

פסק דין

כללי

לפניי תביעה ותביעה שכנגד שהוגשו מכוח חוק איסור לשון הרע , התשכ"ה – 1965 (להלן: "החוק" או "חוק איסור לשון הרע"). התביעה העיקרית הוגשה על-ידי התובעת נגד הנתבע 1 ששימש בזמנים הרלוונטיים כמנהל לשכת התעסוקה בעיר אילת (להלן: "הנתבע") וכן נגד הנתבעת 2 הוצאת עיתון "הארץ" והנתבעת 3 שהועסקה ככתבת בעיתון האמור.

במקור הוגשה התביעה בעילות חלופיות נוספות ובהן עוולות לפי פקודת הנזיקין ופגיעה בפרטיות בניגוד לחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א – 1981. עילות אלו נזנחו במהלך שמיעת הראיות ובסיכומי התובעת וממילא לא הוכחו רכיביהן (באשר לעוולות לפי פקודת הנזיקין אף לא הוכח נזק על אף היעדר אפשרות לפיצוי ללא הוכחת נזק בעוולה זו). על כן אין להתייחס לטענות הנוגעות לעילות כאמור.

בבסיס התביעה עומדת כתבה פרי עטה של הנתבעת 3 שפורסמה ביום 25/1/00 תחת הכותרת "סכסוך אישי מונע ממובטלים באילת לקבל הכשרה".

בפתח הכתבה נכתבו הדברים הבאים:

"מנהל שירות התעסוקה באילת, מוטי חרמון, החליט על דעת עצמו להפסיק לשלוח מובטלים לקורסים להכשרה מקצועית. למעשה, מובטלי העיר אינם מקבלים הסבה מקצועית בשל סכסוך על מובטלת אחת בין חרמון למשרד העבודה... חרמון הודיע על החלטתו להפסיק לשלוח מובטלים לקורסים בעקבות ויכוח עם האגף להכשרה מקצועית במשרד העבודה, בשאלת שליחתה לקורס מקצועי של מרינה קזמין, עולה חדשה, בת 46. חרמון סרב לאפשר לה להשתתף בקורס יישומי מחשב. במכתב ששלח חרמון לשירות התעסוקה בירושלים התבטא נגדה בחריפות: "מדובר באשה ערירית, מדופרסת וולגרית שלא נעים לשוחח איתה, ומכאן אי קבלתה לעבודה". בנוגע להתאמתה לקורס כתב חרמון, "בשל גילה המבוגר והתנהגותה הברוטלית, כל ניסיון להשקיע בה, בין שזה בהסבה מקצועית או הפנייתה למקומות עבודה לגילה, לא נראה שהדבר יועיל, ולכן ניתנת קדימות להפניה לקורס לבעלי פוטנציאל תעסוקתי". בשיחות פנימיות עם אנשי משרד העבודה טען חרמון כי היא נערת לווי..."

בהמשך נכתב בכתבה כי באגף להכשרה מקצועית התרשמו כי התובעת מתאימה לקורס, ונתנו לה ציונים גבוהים שאפשרו את קבלתה לקורס ובתגובה – כך על-פי הכתבה – הודיע הנתבע כי הוא מפסיק לשלוח מובטלים לקורסים להכשרה מקצועית בעיר אילת.

בהמשך מפורטות תלונות נוספות שהופנו כלפי הנתבע לגבי יחסו למובטלים, לרבות דרישתו לרישום מוקדם לפני שעות הקבלה המקשה מאד על אוכלוסיית המובטלים.

תגובת הנתבע מובאת אף היא בכתבה ולפיה:

"מישהו איבד פה פרופורציות, וביקשתי מהמנכ"ל להקים ועדת בדיקה על ההתערבות, שלא היתה במקומה. זה שכפו את אותה דורשת עבודה על הקורס זו חריגה ממנהל תקין ... ההודעה על ביטול הקורס היתה בגלל בעיות שגרתיות בין מנהלים, וזה נגמר...".

כמו כן, מובאים בכתבה דברי דובר משרד העבודה לפיהם:

"הבעיה נפתרה. בגלל מחלוקת על מועמדת אחת לקורס העניין עמד להתפוצץ, ובאגף להכשרה מקצועית מרגישים שהיה לחרמון משהו אישי נגדה. אבל בסולחה שהיתה השבוע הובטח כי שירות התעסוקה באילת והאגף ימשיכו לעבוד בשיתוף פעולה מלא...".

בסוף הכתבה מצוטטים דברי מר משה דמרי מנכ"ל שירות התעסוקה לפיהם:

"חרמון לא איים, רק מאד נפגע מזה שלא מתייחסים לדעתו ... זה בכלל לא בסמכותו, אבל הוא כנראה מאד נפגע אישית מההתעלמות מדעתו".

לעניין המכתב שכתב הנתבע על התובעת ציין מר משה דמרי כי "כתבתי לו ביום חמישי שהתנהגות כזו לא מקובלת עלי ושחובה עלינו לנהוג כבוד בדורשי העבודה, ולשמור על כבודם. נזפתי בו...".

התביעה שהוגשה נגד הנתבע מתייחסת, אם כן, להתבטאויותיו כלפי התובעת כפי שעולות מהמכתב שתוכנו צוטט בכתבה וכן להתבטאותו לפיה התובעת הינה "נערת ליווי", כאמור בכתבה. ככל שהמדובר בנתבעים 2 - 3 , מלינה התובעת על פרסום הכתבה תוך ציון שמה המלא, פרסום שהשפיל אותה בעיני הבריות, הפך אותה למושא לבוז ולשנאה ומנע ממנה להשתלב במעגל העבודה בהמשך.

הנתבע הגיש תביעה שכנגד נגד התובעת בטענה כי פרסום המעשים וההתנהגויות שהתובעת ייחסה לנתבע בפרסומים שונים אותם ייזמה, המוכחשים כשלעצמם, נועדו להשפילו בעיני הבריות ולהפכו מטרה לשנאה ולעג וזאת בניגוד לחוק איסור לשון הרע. אי לכך, טוען הנתבע, יש לפצותו בסכום הקבוע בחוק ללא הוכחת נזק.

טענות הצדדים

טענות התובעת