כריכת מזונות ילדים בתביעת הגירושין

לפנינו דיון מקדים בדבר סמכות בית הדין לדון במזונות הילדים. הבעל פתח תביעת גירושין כרוכה בתאריך כ"ב שבט תשע"ו (1.2.2016), ובה כרך בין השאר את מזונות הילדים. תביעה זו הוגשה לבית הדין זמן רב קודם שהאשה פתחה בבית המשפט הליכים מקבילים. האשה טוענת שאין בסמכות בית הדין לדון במזונות הילדים אף אם הם נכרכו בתביעת הגירושין. עניינה של החלטה זו לברר את הסוגיה.

כריכת מזונות ילדים בתביעת גירושין

בראשיתו של הבירור בסוגיה זו, חשוב להזכיר כי קודם לפירושים ולשינויים במשמעות סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג–1953 (להלן: חוק שיפוט בתי דין רבניים), שנעשו על ידי פסיקות בית המשפט העליון, הרי שלשונו המקורית של המחוקק הייתה ברורה ופשוטה:

הוגשה לבית דין רבני תביעת גירושין בין יהודים, אם על ידי האישה ואם על ידי האיש, יהא לבית דין רבני שיפוט יחודי בכל עניין הכרוך בתביעת הגירושין, לרבות מזונות לאישה ולילדי הזוג.

פירוש פשוט וברור זה – לפיו סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים מאפשר לאחד מבני הזוג לכרוך אל תביעת הגירושין את עניין "מזונות הילדים" באופן ישיר, ולא כ'השבת הוצאות האישה' – היה ברור אז גם לבית המשפט העליון בהלכותיו. כפי שכותב השופט, כתוארו אז, ש"ז חשין בבג"ץ 170/56 דן רחמני נ' יפה רחמני, בית הדין הרבני האזורי, תל אביב־יפו, פ"ד יא 247:

בסעיף 3 שבו מדובר על גירושין, הנתון לשיפוטו הייחודי של בית־הדין הרבני, נאמר במפורש כי שיפוט ייחודי זה משתרע על כל 'עניין הכרוך בתביעת הגירושין, לרבות מזונות לאישה ולילדי הזוג'. כאן לא הסתפק המחוקק בביטוי הסתמי 'מזונות', וציין במפורש, כי מזונות לילדי הזוג אף הם בכלל הענינים הנתונים לשיפוטו הייחודי של בית־הדין הרבני, בבואו לדון בתביעת גירושין. בסעיף 4, לעומת זה, לא השתמש המחוקק במלים 'לאישה ולילדי הזוג'; ללמדך שבדיבורו 'תביעת מזונות שלא אגב גירושין' התכוון למזונות האישה בלבד ולא למזונותיהם של ילדי הזוג (ההדגשות במקור).

בדרך זו נקט גם השופט, כתוארו אז, מ' זילברג וקבע בביד"מ 1/60 אפרים וינטר נ' אלה מסיה בארי, פ"ד טו 1457:

4. [...] פירושו של דבר, כי מזונות הילדים אפילו אם הם נדרשים על־ידי הילדים גופם, ולא ההורים המתגרשים, נחשבים ל"עניין הכרוך בתביעת הגירושין" [...] ניווכח בזה לכשנבדוק יפה יפה את ה"רציו לגיס" של סעיף 3.

וזה הוא, לדעתי, הרעיון החדש המונח ביסודו של הסעיף הנ"ל. המחוקק הישראלי היה למוד נסיון, הוא ידע על כמה וכמה עקרונות של הפסיקה הא"י והישראלית, ושיווה לנגדו את מקומות התורפה והתקלות הכרוכות בהם [...] הוא ידע על הפסיקה הענפה של בתי־המשפט, השוללים מבית־הדין הדתי את הסמכות להכריע בדבר מזונות הילדים, אלא אם כן ההורים או אחד מהם רשאים היו להגיש תביעה בשם הילדים (ראה ע"א 68/46, [22], ע"א 42/49, [6]; ורבים אחרים זולתם).

והנה מודעת זאת, כי הגירושין בדיני ישראל נערכים אך ורק בהסכמת בני־הזוג [...] אין להשחית מלים על כך, כי בשעה שהם מסדירים את הענינים ההם, לא שוררים יחסי אמון ביניהם [...] התוצאה המעשית מכל אלה היא, כי כל הענינים שביניהם מוכרחים להסתדר בחדא מחתא, ממש ברגע אחד. ואת המטרה הזאת אפשר להשיג אך ורק בדרך זו: שהרבנים המסדרים את הגט יאשרו בעת ובעונה אחת את ההסכם שהגיעו אליו בני־הזוג ויקנו לו תוקף חוקי [...].

לכן, ובהתחשב עם הנסיונות שנתנסו בהם בני־זוג מרובים כתוצאה מפסקי־הדין שהוזכרו לעיל, קבע המחוקק הישראלי כי בית־הדין הרבני יהא מוסמך לדון ולהכריע בכל עניין הכרוך בתביעת הגירושין, כדי שבני־הזוג יוכלו להסדיר בבת־אחת את כל עניניהם במשרד־הרבנות, ולא יצטרכו לפנות, לפני מתן הגט או לאחריו, לערכאות אחרות. ודבר זה מחייב, ככורח המציאות, כי הרבנים יהיו מוסמכים להכריע בעת מתן הגט גם בדבר החזקתם של ילדי בני־הזוג וגם בדבר מזונותיהם, וכי הכרעה זו תחייב לא רק את בני־הזוג המתגרשים אלא גם את הילד גופו. שאם לא תאמר כן – תישאר תלויה מעל לראשם "החרב המתהפכת" של תביעתו העתידה של הילד, והגט לא יכרות את כל הסכסוכים שביניהם.

5. לא התעלמתי מן הבעיה הקשה המתעוררת מתוך הסמכות הרחבה שניתנה לבית־הדין הרבני כנ"ל. מי לכפנו יתקע, כי ההורים הבהולים על סידור הגט לשם סיפוק רצונו או תאוותיו של אחד מהם, יתחשבו כראוי גם באינטרסים של הילד ולא יקפחו אותו תוך בהלה זו? תשובתי לכך היא, כי רעה זו אין לה תרופה אלא אחת, והיא: כי המחוקק הישראלי יקבע, שכל עניין הילדים (החזקה, מזונות וכד') שסודר בהסכם הגירושין של הזוג, לא יהא לו תוקף חוקי כלפי הילד בלתי אם פקיד הסעד, או פקיד אחר שהוסמך לכך מטעם החוק, הופיע כנציג הילד בדיון הגירושין של הזוג, ונתן את הסכמתו לאותו הסדר. (ההדגשה לא במקור).

למרות אמירתו הברורה של כבוד השופט זילברג כי ההבנה הפשוטה והברורה של סעיף 3 לחוק שיפוט בתי הדין הרבניים, בדבר סמכות בית הדין לדון במזונות הילדים, אינה יכולה להשתנות אלא על ידי חקיקה, הרי שבפועל שונתה הבנה זו על ידי פסיקות בית המשפט העליון, אשר הבחינו בין התביעה של ההורה להשבת הוצאותיו למזונות הילדים, שהיא אכן בסמכות בית הדין, לבין אפשרות התביעה העצמאית של הילדים למזונות שהיא בסמכות הבלעדית של בית המשפט. כפי שנקבע בבר"ע 120/69 רות שרגאי ואח' נ' יהודה שרגאי, פ"ד כג (2), 171 (להלן: הלכת שרגאי):

כידוע, ניתן לתבוע מזונות לילדים בשתי דרכים. ההורה, המוציא (או עומד להוציא) יציאות למזונות הילד, יכול לתבוע השבתם ממי שחייב לזון את הילד, ואם הייתה אישה תובעת גט, יכול שתביעת מזונות שכזאת תהא כרוכה בתביעת גירושין, ועקב כך תהא בסמכותו הייחודית של בית־הדין הרבני, מכוח סעיף 3 לחוק שיפוט בתי־דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג–1953 [...].

אך הילד יכול בעצמו לתבוע מזונותיו מן ההורה החייב בכך. זוהי תביעת מזונות ממש, ולא רק תביעה להשבת יציאות. התביעה שונה מתביעת ההורה לא רק מבחינת מהותה, אלא גם מבחינת בעלי־הדין העומדים בפני בית־המשפט או בית־הדין ומתדיינים. שבו בזמן שבמקרה הראשון מתדיינים ההורים בינם לבין עצמם, מתדיין במקרה השני הילד עם ההורה הנתבע [...]

תביעת מזונות של הילד, בין אם הוא מיוצג על־ידי האם ובין על־ידי אפוטרופוס אחר, לעולם לא תהא בגדר סמכותו הייחודית של בית־הדין הרבני, ומפאת השוני האמור אף אינה יכולה להיות "כרוכה" בתביעת גירושין כאמור בסעיף 3 הנ"ל.

מרכזו של הטיעון המצדיק הבחנה זו, בין הערכאה המוסמכת בתביעת מזונות הילדים לבין לתביעת השבת ההוצאות עליהם על ידי ההורה, נעוץ בזהות בעלי הדין בתביעות אלה. כאשר להבדיל מתביעת 'השבת ההוצאות למזונות הילדים', שם בעלי הדין הם בני הזוג המתגרשים, הרי שבתביעת הילדים למזונותיהם הצד התובע אינו אחד מבני הזוג שעניינם נידון בבית הדין הרבני. הלכה זו קנתה לה שביתה בפסיקות בתי בית המשפט העליון שבאו לאחריה, כע"א 118/80 לאה גבעולי נ' ירמיהו גבעולי:

סמכות השיפוט הייחודית של בית־הדין הרבני בענייני מזונות שנכרכו בתביעת גירושין, אין בכוחה למנוע מן הילדים לתבוע את אביהם בבית־המשפט המחוזי בשמם הם.