כרטיס אשראי לישראל בע''מ ח.פ. 510827678 נ' חיימוביץ'

החלטה

העניין שבפני, בקשת הנתבעת למתן רשות להתגונן כנגד תובענה אשר הוגשה כנגדה בסדר דין מקוצר, לתשלום סך של 61,710 ש"ח.

התובעת, חברה להנפקת כרטיסי אשראי, אשר הנפיקה כרטיסי אשראי לנתבעת, כאשר החיובים המצטברים אמורים היו להיות מכובדים במסגרת פעילותה של הנתבעת בחשבון בנק אשר נפתח על שמה בבנק הפועלים, סניף 720, ומשסורבו החיובים, נותרה יתרת חוב נטענת כלפי התובעת.

הנתבעת הגישה ביום 16.8.2011 בקשה למתן רשות להתגונן, ובמסגרת בקשתה זאת, טענה הנתבעת כי היא איננה הבעלים של כרטיסי האשראי הנדונים, וכאמור לא עשתה בהם כל שימוש, וכן כי לא נכרת בינה ובין התובעת כל הסכם מחייב. לטענת הנתבעת, היא זיהתה את כתב ידו של בעלה לשעבר על חלק ממסכי הזמנת כרטיסי החיוב, אשר חתם ע"ג אותם מסמכים שלא בהרשאתה, ולפיכך טוענת הנתבעת, כי אינה חבה בתשלום יתרת החוב אשר נצטברה אצל התובעת.

ביום 21.3.2012, התקיים בפני דיון בבקשה למתן רשות להתגונן, ובמסגרת זאת נחקרה הנתבעת על תצהירה. (אציין כי בתום חקירתה של הנתבעת, נמנעתי מלהורות על הגשת סיכומי טענות, וראיתי בצדדים כשבים על טענותיהם בכתבי בי דין, עד לאותו שלב).

מחקירתה של הנתבעת, עלו מספר טענות ותהיות, כפי שהשתקפו בחקירתה:

הנתבעת טענה כי בעלה לשעבר זייף את חתימתה, ואולם לא הסבירה מדוע לא הוגשה תלונה במשטרה בהקשר זה, ואף לא נקטה בהליך משפטי כנגדו בהקשר זה ;

הנתבעת לא ידעה להסביר, כיצד מאז שנת 2000 ואילך, כובדו החיובים בכרטיסי האשראי אשר הונפקו על ידי התובעת, בחשבון הבנק המנוהל על ידה, מבלי שהועלתה כל טענה על ידה, משך 10 שנים ;

הנתבעת טענה כי בעלה לשעבר עשה שימוש בכרטיסי אשראי לתועלתו ולהנאתו, כאשר בפועל מרבית יתרת החוב אשר נצברה אצל התובעת, נובעת מ"הלוואת אקספרס" (ויותר מהלוואה אחת, אלא מספר רב של הלוואות) אשר הועברו לחשבון הבנק המנוהל על ידה בבנק הפועלים;

הנתבעת אישרה כי חרף כל האמור, ביחס למערכת היחסים הקלוקלת הנטענת מול בעלה לשעבר, בשנת 2010 הגישה תובענה לביה"ד לעבודה, בגין תביעתה להבטחת הכנסה, ובמסגרת אותה תביעה, יוצגה בידי בעלה לשעבר;

הנתבעת אישרה כי התגרשה בשנת 2001, עת בנה הקטין זה אך נולד, ואולם לדבריה ויתרה לבעלה לשעבר על תשלום דמי המזונות, ומעולם לא דרשה לו דמי מזונות, שכן רצתה בניתוק הקשר שבין הצדדים – ומנגד הסכימה בשנת 2010 כי ינסה לייצגה בביה"ד לעבודה ;

טענותיה של הנתבעת, מעוררות תמיהות של ממש, אשר מבקיעות בקיעים ניכרים בגרסתה. לטענת הנתבעת, החיוב כולו נעשה שלא בידיעתה ושלא בהרשאתה, בעוד חלקים מן החיוב הינם בגין הלוואות אשר הועברו לחשבון הבנק של הנתבעת עצמה, קרי, הנתבעת היא שנהנתה ממרבית הפעילות בכרטיסי האשראי.

יתר על כן, מהות הקשר שבינה ובין בעלה לשעבר, אף היא לא הובהרה דיה. בנוגע לנתבעת ולבעלה לשעבר, נוהלו מספר הליכים, ביניהם הליכים למתן פסק דין הצהרתי, ושומה היה על הנתבעת להציג אותם, ולו בחלקם, על מנת לבסס טענתה, ומשלא עשתה כן, אין מנוס אלא מלהחזיק את אי הבאת הראיה, כנגדה (על משמעות אי הבאת עד חיוני או ראיה חיונית אמר כבר בית המשפט העליון כי קיימת חזקה שצד אשר אינו מביא עד חיוני או ראיה חיונית, ללא הסבר סביר, כאשר מדובר בעדות אשר יכולה היתה לתמוך בגרסת אותו צד, פירוש הדבר הוא שאותה עדות הייתה משמשת לחובתו של אותו צד, ולא תומכת בו. ראה: קדמי, "על הראיות" (חלק שלישי - תשס"ד 2003) עמ' 1648, ע"א 641/87 קלוגר נ' אורט ישראל בע"מ ואח', פד"י מד (1) 245, ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתיתיהו ואח', פד"י מה (4) 651. ).

העובדה כי מסמכים אלו לא הוצגו, כאשר הנתבעת מאשרת כי בעלה לשעבר ייצגה בהליכים משפטיים אך לאחרונה, כי לא הוגשה תלונה בגין הזיוף, וכי למרות שהנתבעת מטופלת בבן נכה (כדבריה), מעולם לא דרשה תשלום מזונות, מלמדת את ההיפך המוחלט – לכאורה – מהתמונה המוצגת על ידי הנתבעת.

אציין, בשולי הדברים, כי בנוגע לנתבעת ולבעלה לשעבר (וביניהם) נוהלו מספר הליכים משפטיים, כך שלא ניתן לומר שמדובר בהליך שולי אחד אשר יכול ונשתכח מליבה. לא מצאתי לנכון להתייחס לתוכן ההליכים, ההסכמים, פסקי הדין וכיוצ"ב, ואולם ההתעלמות מאותם הליכים, אינה יכולה אלא ללמד בהקשר זה, לחובתה של הנתבעת.

אוסיף על כך, התמיהות המועלות בהקשר של מתן התשובות מטעם הנתבעת. מחד, הנתבעת נוהגת כאדם חד אבחנה, ומעלה ללא ייצוג, טענות מפורטות הנוגעות לשאלות שבדין, משזהה את כתב ידו של בעלה לשעבר, ושלל טענות משפטיות מפורטות, ומנגד, כמעט על כל שאלה שנשאלה הנתבעת, לא ידעה להשיב, והשיבה ב"לא בדקתי", "לא הסתכלתי", "זה לא מה שאמרתי", "אני לא יודעת על מה מדובר", "אני לא בודקת מסמכים", "אני לא ידעתי". (מדובר בפירוט מדגים בלבד מתוך תשובותיה של הנתבעת, מחקירה אשר נמשכה כעשרים וחמש דקות).

העובדה שהנתבעת נמנעה והתחמקה מלהשיב לטענות, ולמעשה מרבית תשובותיה היו התחמקות ממתן תשובה, כאשר גם התשובות אשר ניתנו בפועל, העלו תהיות רבות כמפורט לעיל, מחזקת את התחושה כי טענות ההגנה של הנתבעת, קרסו במסגרת חקירתה. ברצותה, מעלה היא טענות משפטיות חדות, וברצותה, אינה משיבה דבר. הימנעותה של הנתבעת, מלהשיב ולהתעמת עם הטענות והשאלות אשר הוצגו לה, אינה מלמדת אלא על כך כי אין לנתבעת הגנה של ממש בפני התובענה.

את בקשת המבקשת ליתן לה רשות להתגונן יש לבחון לאור ההלכות שנקבעו לעניין הליכי סדר דין מקוצר. על פי הלכות אלו, מטרתו של הליך סדר הדין המקוצר הינה למנוע דיון בתובענה רק אם ברור הדבר ונעלה מספק שאין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו (ע"א 544/81 מנחם קיהל בע"מ נ' סוכנות מכוניות לים התיכון בע"מ לו(3) 518, 524; ע"א 3374/05 אליהן אוזן נ' בנק איגוד לישראל בע"מ (מאגר נבו)). לאור האמור, נפסק כי גם מי שהגנתו דחוקה וסיכוייו לדחיית התביעה כנגדו הינם קטנים, יקבל רשות להתגונן. לעומת זאת, מי שהגנתו הינה "הגנת בדים" תדחה בקשתו (ע"א 9654/02 חב' האחים אלפי בע"מ נ' בנק לאומי לישראל (לא פורסם)).

כמו כן נפסק, כי ככל שהנתבע מציג הגנה לכאורה, יש ליתן לו רשות להתגונן, מבלי לבדוק כיצד יצליח להוכיח הגנתו או מהו טיב ראיותיו. (ע"א 6514/96 חניון המרכבה חולון בע"מ נ' עירית חולון נג(1) 390, 400).

טיב הראיות בהקשר זה, ככל שהועלתה טענה לשימוש בדוי בזהותה של הנתבעת, לא היה נבחן, ואולם לעמדתי שומה היה עליה להביא ראיה כלשהיא: תלונה שהוגשה למשטרה, פניה בכתב לבנק או לחברת כרטיסי האשראי במועד כלשהוא, הכחשה של עסקה כלשהיא בכרטיס האשראי, או כל ראיה שהיא. במקרה זה, הסתפקה הנתבעת, בטענות מבולבלות בעל פה, המכילות סתירות פנימיות של ממש, וכאשר נתבקשה להסביר אותן סתירות, השיבה תשובות מתחמקות, או שלא השיבה כלל.