כראם ואח' נ' מועצה מקומית עילבון

החלטה

1.תביעה זו הועברה לטיפולי ממותב קודם.

בתאריך 27.3.12 התקיים דיון קדם ראשון זאת לאחר שהליך גישור בין הצדדים לא צלח.

בתום הדיון הוצע לצדדים לבוא בדברים והתיק נקבע לשמיעת ראיות.

2.כתב התביעה כולל טענות מטענות שונות והוא הוגש בעילה חוזית.

התובעים, אשר בנו את ביתם בעילבון, עותרים לחיוב הנתבעת להשלים את עבודות הפיתוח למגרש בו נבנה ביתם וכן לפצות אותם בסכום של 100,000 ₪ בגין עגמת נפש ונזקים נפשיים.

עיון בעתירות הכספיות מלמד כי בגין חלק מהם כבר קיבלו התובעים פיצוי (דוגמת נפילת בתם של התובעים בחצר הבית), נזקים לרכב התובעים לא נתמכו בכל ראיה שהיא, הטענות בדבר סיום בניית הבית חודשים קודם לחיבור השכונה לחשמל אינן מתיישבות עם מסמכים אשר צורפו על ידי התובעים עצמם, עלות בית הספר הפרטי אינה קשורה אל הנתבעת ובסופו של דבר, הוברר כי הטענה האמיתית נוגעת לכך שהכביש המוביל לבית התובעים לא נסלל עד עצם היום הזה. התביעה כולה נבנית על הטענה כי הנתבעת, בניגוד לדין, לא סללה את הכביש ובכך גרמה לתובעים לנזקים. תנאי ראשון הוא לכן, כי ייקבע שעל הנתבעת היה לסלול את הכביש ועליה לעשות זאת כעת. רק אם תתקבל טענתם זו של התובעים, יש מקום לשקול תביעת סעדים נוספים.

3.בדיון היום, התברר אכן, כי בפועל, עתירתם המרכזית של התובעים היא לחייב את הנתבעת לפעול לסלילת הכביש בתוואי הקיים המוביל לכניסה לבית התובעים ולבתים נוספים הסמוכים להם. המנהל אינו צד להליך זה ולא התבקש כל סעד כנגדו. כך גם חברת ח.פ.ת. חברה לפיתוח ותשתיות בע"מ, אשר קיבלה לידיה את כספי הפיתוח אשר שולמו על ידי המשתכנים והיא זו שהיתה אחראית על עבודות הפיתוח במקום. עיון בהסכם הפיתוח שנחתם בין התובעים לבין מנהל מקרקעי ישראל, במפות השונות ובכל יתר המסמכים שצורפו על ידי התובעים ומנגד, עיון במסמכים שהוצגו על ידי מזכיר הנתבעת, אשר התייצב לדיון כעד מטעמה, מלמדים כי המחלוקת בין הצדדים בעיקרה היא זו:

אין מחלוקת כי התובעים שילמו את מלוא דמי הפיתוח, כמתחייב, מן החוזה עם מנהל מקרקעי ישראל ובסופו של דבר, נסלל רק הכביש המוביל לבתים המצויים בשורת הבתים שמעליהם ואילו הכביש אשר מוביל לביתם ולבתים הנוספים בשורה התחתונה, כביש אשר נכלל בתוכנית הקצאת המגרשים אשר צורפה לכתב התביעה ולתצהיר, נותר כמות שהוא מבלי שנסלל (להלן: "הכביש התחתון"). התובעים הפנו למסמכים שונים מהם עולה כי ההסכם בדבר הפיתוח הוא משנת 2002 ובניית ביתם הסתיימה בשנת 2005 אך מאז ועד היום, הנתבעת לא ביצעה את חובותיה לאפשר גישה סבירה לביתם והם עותרים לחייב את הרשות, הנתבעת, לפעול לאלתר לביצוע עבודות הסלילה.

מנגד, טוענת הנתבעת כי סלילת הכביש התחתון תלויה בתקציבים ממשרד השיכון אשר מותנים בהתקדמות שיווק מגרשים נוספים. לדברי מזכיר הנתבעת, מלכתחילה דובר בשני שלבי פיתוח כאשר הכביש התחתון אמור להיסלל רק בהמשך. את הכספים ששולמו על ידי התובעים ושכניהם, ניצלה הנתבעת, כך לטענת מזכירה, לצרכי עבודות פיתוח השכונה ואף ניתן לכל אותם בתים טופס 4, במצב כמות שהוא, כאשר הכביש התחתון אינו סלול, את מאחר שלבית התובעים יש גישה מכיוון חלקו הגבוה של המגרש שם בנוי בית אחיו של התובע, כך נמסר. מזכיר הנתבעת הבהיר כי הכביש ייסלל כאשר יימצא התקציב לכך.

מתוך המסמכים שהוצגו בפניי, אין בנמצא התחייבות חוזית קונקרטית לסלילת אותו כביש כפי שדורשים התובעים, כתנאי למתן גישה לביתם. אמנם, הדעת נותנת כי גישה לבית צריכה להיעשות מחזית הבית, אולם עיון בהסכם הפיתוח מלמד כי השותפים למגרש, במקרה שלנו התובעים ואחי התובע, הצהירו באותו חוזה כי תינתן גישה גם לבית הנבנה בחלקו האחורי של המגרש, דרך חלקו הקדמי. מעבר לכך, טוענת הנתבעת כי יש בכוונתה לסלול את הכביש, אך זאת בהתאם להתקדמות פיתוח השכונה כולה ולאחר שישווקו מגרשים נוספים לבניה. יוצא כי אין המדובר בטענה להתחייבות חוזית של הנתבעת במישרין כלפי תובעים, אלא בטענות בדבר חובותיה של רשות מקומית לאפשר גישה נוחה ובטוחה לבתי התושבים וזאת בהתאם לתוכנית הקצאת המגרשים שם מופיע הכביש המדובר כחלק מאותה תוכנית.

4.יוצא כי כעת, לאחר שנברר הבר מן התבן, עתירתם של התובעים היא כנגד החלטת הנתבעת שלא לסלול את הכביש כעת ומשכך, עולה שאלת סמכותו העניינית של בית המשפט.

בית המשפט העלה בפני הצדדים את שאלת הסמכות העניינית. ב"כ הנתבעת סבר כי אכן אין לבית המשפט סמכות עניינית. ב"כ התובעים סבר כי יכול בית המשפט לדון בתביעה, אך ביקש כי אם יסבור בית המשפט אחרת, תועבר התביעה לבית המשפט לעניינים מנהליים.

5.סמכות בימ"ש לעניינים מינהליים מוסדרת בסעיף 5 לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, התש"ס – 2000 (להלן- "החוק") הקובע לאמור:

"5. בית משפט לעניינים מינהליים ידון באלה –

(1) עתירה נגד החלטה של רשות או של גוף המנוי בתוספת הראשונה בענין המנוי בתוספת הראשונה ולמעט עתירה שהסעד העיקרי המבוקש בה עניינו התקנת תקנות, לרבות ביטול תקנות, הכרזה על בטלותן או מתן צו להתקין תקנות (להלן – עתירה מינהלית);

(2) ערעור המנוי בתוספת השניה (להלן – ערעור מינהלי);

(3) תובענה המנויה בתוספת השלישית ( להלן- תובענה מנהלית);

(4) ענין מנהלי או אחר שנקבע בחוק אחר כי בית משפט לעניינים מנהליים ידון בו, ובכפוף להוראות אותו חוק."

"רשות" הוגדרה בסעיף 2 לחוק כ- רשות מרשויות המדינה, רשות מקומית וכן גופים ואנשים אחרים הממלאים תפקידים ציבוריים על פי דין.