כץ נ' משרד האוצר/הלשכה לשיקום נכים

פסק דין

העוררת, גב' רנה כץ, נולדה ב-1931 בהונגריה ובתקופת הרדיפות היתה במשך כשנה, ועד אפריל 1945, בגטו ובמחנות ריכוז/השמדה. הערר נסב על החלטות המשיבה בשני נושאים:

אי הכרה בחלק מן המחלות בהן לקתה העוררת כקשורות לרדיפות;

מועד תחילת תשלום תגמולים בגין שתי פגימות בהן הכירה המשיבה: תגובה נפשית לרדיפות ושחפת. מועד ההכרה והתשלום נקבע מיום הפנייה המחודשת למשיבה ב- 1.3.10, ואילו לטענת העוררת היא זכאית לתגמולים למפרע מ- 1.4.54.

עקב ההכרה בשתי הפגימות נקבעה לעוררת נכות צמיתה של 55%: 50% פגימה נפשית ו- 10% שחפת וזאת, כאמור, מיום 1.3.10.

בתחילת הדיון הודיעו באי כוח הצדדים על הסכמה לגבי פגימות נוספות בהן הכירה המשיבה:

- שלפוחית שתן ודלקת בתפקוד – בשיעור 50%

מחלת ורידים ברגליים – בשיעור 50%

אוסטרופורוזיס – בשיעור של 100%

הפגימה היחידה שנותרה במחלוקת ודורשת התייחסותנו היא יתר לחץ דם. לאור המסמך הרפואי החתום ע"י ד"ר עדי וייזר, אנו קובעים כי ע"פ תבחיני ועדת שני, יש להכיר בפגימה זו בשיעור של 75% על חשבון הרדיפות.

העובדות הרלוונטיות:

א. בשנת 1962 הגישה העוררת תביעה למשיבה לפי חוק נכי רדיפות הנאצים תשי"ז- 1957 (להלן חוק הרדיפות). בטופס התביעה ציינה את המחלות שנגרמו לה בזמן הרדיפות: ריאות, כליות וטיפוס מעיים. הוכרה כנכה בשל פגימת הריאות ונדחתה בגין פגימה בדרכי השתן. על החלטת המשיבה הוגש ערר אשר נדחה ע"י ועדת העררים.

ההכרה בפגימת הריאות היתה בשיעור נמוך של 10% שלא זיכה אותה בתגמול.

ב. ב- 1965 פנתה העוררת למשיבה בבקשה לפתוח מחדש את תיקה בציינה שיש ברשותה ראיות חדשות בנוגע ל"מחלת העצבים", אולם לא ננקטה כל פעולה בהמשך לפנייה. עורך דינה דאז, עו"ד אריה בן טוב ז"ל, כתב למשיבה ביוני 1965: "ביום 2.6.65 ביקשה התובעת לדון בתביעה בקשר לעצבים. הטיפול לא התקיים כי הנ"ל ניסתה להשיג פיצויים מגרמניה...אבקש להעמידה לבדיקה רפואית."

לאחר פניות אלה העוררת ובא כוחה זנחו את הטיפול בתיק למשך 16 שנה ועד 1981.

ג. מחליפת מכתבים שהתנהלה בשנים 2- 1981 בין עורך הדין בן טוב, המשיבה והעוררת, עולה כי בעקבות הפניה הנוספת, העוררת הוכרה כסובלת "מהפרעות עצבים" ובהמשך זומנה להופיע בפני ועדה רפואית לשם קביעת דרגת הנכות. העוררת ובא כוחה ביקשו לפטור אותה מכך כיון שלדבריה לא היתה מסוגלת מבחינה נפשית לחזור ולשחזר את אימי השואה. המשיבה סירבה והודע לעוררת שלא תוכל לקבל תגמולים אם לא תופיע בפני הועדה. היא זומנה מספר פעמים ולא הגיעה.

ד. לאחר שכשלו המאמצים לגרום להופעת העוררת בפני הועדה, כתב עורך דינה למשיבה בספטמבר 1983, כי הוא מבקש "להקפיא את הטיפול בתביעה עד להודעה ממני".

מאותו מועד ועד תחילת שנת 2010 לא נעשה בתיק דבר.

ה. למען שלמות התמונה; מהחומר שבתיק עולה כי העוררת הגישה טופס תביעה חדש ולפי האמור בו צרפה מסמכים רפואיים שונים. באשר לפגימה הנפשית, חתמה על מסמך בו היא מבקשת כי הועדה הרפואית תקבע את דרגת נכותה לפי החומר המצוי בפניה, ללא נוכחותה, וכך נעשה. העוררת הוכרה בגין תגובה נפשית לרדיפות בשיעור של 40% החל מ- 1.3.10.

לדברי ב"כ המשיבה, העוררת מקבלת תגמולים מקרן סעיף 2 ולפי מסמך שבתיק קיבלה גם גמלה לפי חוק הטבות לניצולי שואה תשס"ז- 2007.