כץ נ' מדינת ישראל

פסק דין

ערעור על פסק דין (הכרעת דין וגזר דין), של בית משפט השלום לתעבורה באשדוד (כב' השופטים שלו ומאושר), בתיק ת"ד 527/09, לפיו הורשע המערער בעבירה של נהיגה בשכרות, בניגוד לסעיף 62(3) לפקודת התעבורה, ונגזרו עליו עונשים של עשרים וארבעה חודשי פסילה בפועל, קנס כספי ועונשים מותנים. המערער זוכה מעבירה של גרימת תאונת דרכים. כמות האלכוהול שנמדדה בדמו של המערער היתה 68 מ"ג% ל- 100 מל"ל דם.

הערעור על הכרעת הדין

ב"כ המערער מלין על קביעת בית משפט קמא, שאישר את תקינות בדיקת הדם, למרות שלא היתה השגחה על המערער עד הבדיקה. עוד טוען הוא, כנגד קביעת בית משפט קמא כי אינו מאמין לטענת המערער, לפיה שתה אלכוהול לאחר התאונה.

אני דוחה טענות אלה.

בית משפט קמא בחן את טענת המערער, לפיה אחרי התאונה (ולפני נטילת דגימת הדם), ניגש אליו אדם דובר רוסית, ונתן לו לשתות משקה אלכוהולי מבקבוק מתכת. נקבע, כי מדובר בגרסה כבושה אשר לא בא זכרה בחקירותיו של המערער, והיא עלתה לראשונה בעדותו בבית המשפט. המערער מסר מספר הודעות, ולמרות שגם לדבריו היה ברור לו שהוא נשלח לבית חולים ליתן דגימת אלכוהול, ועבר בדיקת נשיפון שסיפקה אינדיקציה לצריכת אלכוהול, לא מצא לנכון לציין, כי צרך אלכוהול לאחר התאונה. גם לבוחן לא מסר גרסה זו, למרות שהוסברה לו מטרת נטילת הדם, ונגבתה ממנו גרסה ראשונה לאירוע, ולמרות שהיה ברור לו כי הוא חשוד בנהיגה בשכרות. בית משפט קמא הפנה גם לתשובה לשאלה ישירה של הבוחן, האם שתה משקה אלכוהולי ומתי, לה השיב המערער: "לפני שעה מזמן התאונה לערך", וציין כי שתה בירה אחת בבריכה עם חבריו. גם בהודעה נוספת שמסר תחת אזהרה, שלושה ימים לאחר התאונה, לא העלה את הגרסה החדשה.

לסיכום, המערער נשאל חמש פעמים במספר הזדמנויות במהלך החקירה, ביחס לצריכת אלכוהול, והשיב רק לגבי צריכת אלכוהול לפני התאונה, ולא אחריה. הוא אף אמר במפורש בהודעתו: "לא שתיתי לאחר התאונה אלכוהול. עישנתי סיגריות בכביש וגם בבית חולים".

בית משפט קמא התרשם כי המערער, למרות שליטתו המוגבלת בשפה העברית, הבין את אשר נשאל בחקירתו. המערער, כך נקבע, אישר את רוב הדברים שאמר בחקירה, לבד מאותו משפט העומד בסתירה לגרסתו הכבושה. לכן קבע כי הגרסה הכבושה, לפיה שתה אלכוהול אחרי התאונה, אינה גרסת אמת, ודחה אותה.

מדובר בממצאים המבוססים על קביעת מהימנות, ובהם אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב. לטעמי, הממצאים הללו גם מתיישבים היטב עם ההיגיון, ולא מצאתי בהם כל פגם.

אשר להעדר פיקוח צמוד על המערער – נקבע כי דגימת הדם נלקחה שעה וחצי לאחר התאונה, ובמהלך פרק זמן זה, לא היה המערער בהשגחה משטרתית. בית משפט קמא הסכים כי מדובר בחריגה מהנוהל, אך ציין כי לא כל חריגה מהנחיות המשטרה, תביא באופן אוטומטי לפסילת הבדיקה, אלא יש לבחון את משמעות המחדל והשלכתו על תוצאות הבדיקה. בית משפט קמא שלל את גרסתו של הנאשם לפיה שתה אלכוהול לפני הבדיקה. ככל שמדובר בעישון סיגריות, אכילה או הקאה, אלה רלוונטיים לבדיקת נשיפה, ואילו בדיקת דם אינה מושפעת מהם. לכן, דחה בית משפט קמא את טענת הסנגור בעניין זה.

בערעור טוען ב"כ המערער כי הוראות הנוהל לא ניתנו סתם, ולא ניתן להתעלם מהפרתם.

גם טענה זו איני מקבלת.

לא כל סטייה מהוראות הנוהל, תטיל ספק בתוצאות הבדיקה. אכן, על הבודק להקפיד על הנהלים, על מנת שהבדיקה תיתן תוצאה מדוייקת. עם זאת, יש לבדוק כיצד משפיעה הסטייה על טיב הבדיקה, ומכאן, על זכויות הנאשם. מקובלת עלי האבחנה שערך בית משפט קמא, לעניין עישון או הקאה, בכל הנוגע לבדיקת דם, לעומת בדיקת נשיפה. שניים אלה יכולים להשפיע על תוצאות בדיקת הנשיפה, מאחר ושרידים של מיצי קיבה או עשן בחלל הפה, עשויים להשפיע על הרכבו של האוויר הנשוף. אלא שעסקינן בבדיקת דם, אשר אינה מושפעת מעישון או הקאה, ולכן, אין לחריגה מהנהלים כל השפעה על דיוקה, ולכן גם על זכויות המערער.

אשר לעונש, טוען ב"כ המערער כי לא היה מקום לגזור על המערער עונש חמור כל כך, בהינתן רף השכרות הנמוך (המקביל ל-320 מק"ג לליטר אוויר נשוף), זיכוי המערער מהעבירה של גרימת התאונה, בנחיצות הרישיון, בהיותו סוכן מכירות, בהעדר הרשעות דומות בעברו, ובהעדר מאפייני שכרות.

גם טענות אלה אין בידי לקבל.

על המערער נגזר עונש של 24 חודשי פסילה, שהוא עונש המינימום הקבוע בחוק. אמנם, כמות האלכוהול שנמדדה אינה גבוהה במיוחד. יחד עם זאת, בית משפט קמא התייחס גם לעברו התעבורתי של המערער, וציין כי לחובתו 14 הרשעות קודמות, בוותק נהיגה של 18 שנה, כאשר את חלקן ביצע בעוד התיק תלוי ועמד נגדו. בנוסף, המערער ניהל את התיק, ולכן אין הוא זכאי ליהנות מהקלות בעונש, המוענקות למי שחסך מזמנו של בית המשפט.

גם לו סברתי כי מדובר בעונש שנגזר על הצד המחמיר, לא הייתי מתערבת בו, היות ואין ערכאת הערעור מחליפה את שיקול דעתה בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בכל הנוגע לגזירת דינו של נאשם אלא בנסיבות חריגות, כאשר נפלה בגזר דינה של הערכאה הדיונית טעות מהותית הבולטת על פניה, או שהעונש שנגזר על ידה חורג באופן קיצוני מרמת הענישה המקובלת בנסיבות דומות (ע"פ 6809/09 מלינובסקי נ' מדינת ישראל (26.1.11)).

אשר על כן, אני דוחה את הערעור.

ניתן והודע היום, א' טבת תשע"ד, 04 דצמבר 2013, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: