כץ ואח' נ' בוחניק ואח'

פסק דין

בין התובע לבין הנתבעים נערך ונחתם ביום 27.1.2013 זכרון דברים שבו התחייבו הנתבעים למכור לתובע דירת מגורים בסכום של 490,000 ש"ח. בהתאם לזכרון הדברים, שילם התובע לנתבעים מקדמה על סך של 1500 ₪, כן הסכימו הצדדים כי מי שיפר את המוסכם ישלם פיצוי מוסכם בסך של 10,000 ₪, לצד הנפגע.

הסכם למכירת הדירה לא נחתם בין הצדדים, והדירה נמכרה בסופו של יום לרוכש אחר שאינו התובע.

התובע טוען כי הוא זכאי לפיצוי המוסכם מאחר והנתבעים הפרו את זכרון הדברים ומכרו את הדירה לאחר. הנתבעים טוענים כי מי שהפר את ההסכם היה התובע שהודיע כי אין ביכולתו לרכוש את הדירה, זאת לאחר שעורכי הדין החליפו טיוטות של הסכמים ונקבעה פגישה לחתימה על ההסכם אצל בא כחם. כל אחד מהצדדים אוחז בטענותיו ועותר- התובע במסגרת תביעתו- והנתבעים בתביעה שכנגד שהגישו, לקבל את הפיצוי המוסכם בהתאם לזכרון הדברים.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובנספחיהם ושמעתי את טענות הצדדים בדיון שנערך בפניי, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להידחות ומנגד, יש לקבל את התביעה שכנגד. אפרט את הנימוקים למסקנתי:

בדבריו בדיון לפניי, הסביר התובע כי הוא לא חתם על ההסכם ביום 7.2.2013- מועד בו נערכה פגישה במשרדו של בא כח הנתבעים, מאחר וכלשונו "הלכנו לבית שלו וזו שמשכירה אמרה שהיא נמצאת 7 שנים, פחדתי שלא יתן לי את הבית. ואז רציתי להמתין עד שיתפנה ולתת כסף וזה היה ביום 1.9". דבריו של התובע מלמדים כי אי הבאת עסקת המכר לידי גמר בהסכם נעוץ בכך שקיימת שוכרת בדירה ומחששו כי היא לא תתפנה במועד המוסכם (1.9.2013) ועל כן רצה להמתין עד שתקופת השכירות תסתיים, כדי להבטיח כי הוא מקבל את הדירה פנויה. התובע אינו מעלה טענה כלשהיא לפיה הוא לא ידע על כך שהדירה מושכרת, נהפוך הוא, בטיוטת ההסכם שצורפה לכתב ההגנה עולה כי דבר קיום השוכרת היה ידוע, הסכם השכירות אף צורף לטיוטת ההסכם (סע' 5.1 לטיוטה), והנתבעים התחייבו למסור את החזקה בדירה כשהיא אינה תפוסה- לאחר תום תקופת השכירות. במלים אחרות: מבחינה חוזית הסיכון כי השוכרת לא תתפנה לא היה מוטל לפתחו של התובע, שכן לפי ההסכם הוא היה אמור לקבל את החזקה דירה מיד לאחר תום תקופת השכירות. משזה מצב הדברים, ומשהיה ידוע לתובע קיומה של השוכרת, אין לומר כי הנתבעים הם שהפרו את המוסכם בזכרון הדברים, ההפך הוא הנכון.

יתרה מכך, בכתב התביעה טען התובע כי הוא ציין בפני הנתבעים שהוא מתכוון למכור את דירת אמו שבמעלות ולאחר קבלת תמורת הנכס תועבר להם התמורה, גרסה התואמת את הנטען על ידי הנתבעים, לפיה במהלך פגישה שנערכה ביום 7.2.2013 הציג ב"כ התובע הסכם מכירת הדירה במעלות וטען כי התובע לא יכול לחתום על ההסכם בשל בעיה מסוימת. אולם בעדותו לפני ציין התובע דברים אחרים ולפיהם הוא כלל לא נדרש לממן רכישת דירת הנתבעים באמצעות מכירת דירת אמו במעלות ואין קשר בין הדברים, שכן הכספים היו ברשותו. שינוי זה בגרסה, אינו מאפשר לי לקבל את עמדתו של התובע כי נושא מכירת דירת אמו כלל לא עמד על הפרק וחתימת ההסכם עם הנתבעים לא הושפעה מכך. הדברים מתחדדים עוד יותר, לאחר שאישר התובע כי בסופו של דבר הוא מכר את דירת אמו בסך של 450,000 ₪, כחודש – חודשיים לאחר מועד הפגישה שבמהלכה אמורים היו הצדדים לחתום על הסכם המכר.

לעומת גרסתו של התובע, העלו הנתבעים גרסה מפורטת, לכתב ההגנה צירפו את טיוטות ההסכמים שהוחלפו ופירטו את המהלכים שנעשו על ידי ב"כ הצדדים לשם קידום החתימה על ההסכם- התנהלות שמלמדת על כך כי פניהם היו מועדות להתקשרות עם התובע. העובדה כי הנתבעים מכרו את דירת המגורים באותו סכום בו הוצע לתובע (ואף לטענתם תוך הפסד של 5000 ₪ מאחר והתחייבו לתקין סורגים בבית דבר שלא נדרשו לעשות אילו היו מתקשרים עם התובע), מחזקת את גרסתם.

בעקבות אי חתימת ההסכם עם התובע, פנו הנתבעים לתובע באמצעות ב"כ בשני מכתבים בהם דרשו תשלום הפיצוי המוסכם. מנגד, התובע לא צירף מסמך כלשהי המעיד על כך שהוא פנה לנתבעים בדרישה כלשהיא, שברור כי הוא סביר בנסיבות העניין ואין מקום להפחית ממנו סכום כלשהוא.

המסקנה העולה מהראיות שהונחו לפניי היא כי מי שהפר את זכרון הדברים, היה התובע ולא הנתבעים ועל כן, זכאים הנתבעים לסכום הפיצוי המסוכם.

מהנימוקים שהובאו לעיל, אני סבור כי דין התביעה להידחות ויש לקבל את התביעה שכנגד במובן זה כי יש לפסוק לנתבעים את הפיצוי המוסכם בניכוי הסך של 1500 ₪ ששולם על ידי התובע על חשבון תמורת הדירה.

לא ראיתי לפסוק לנתבעים את הסך של 5000 ₪ הנטען על ידם, שהנו עלות סורגים שנאלצו להתקין לטענתם, במסגרת דרישת הרוכשים להם נמכרה הדירה בסופו של דבר- מרכיב שלא נדרש בהתקשרות בינם לבין התובע. גם אם אקבל את טענתם של הנתבעים כי נשאו בעלות נוספת, הרי בשל השלב בו הופר זכרון הדברים, לא ניתן היה לדעת אם במסגרת המשא ומתן שבינם לבין התובע עניין הסורגים לא היה עולה.

כן לא ראיתי לפסוק לנתבעים סכום כלשהו בגין עגמת נפש.

סוף דבר, אני מחייב את התובע לשלם לנתבעים סך של 8,500 ₪ וכן הוצאות בסך של 500 ₪, הכל בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל. הסכומים שבפסק הדין ישולמו תוך 45 ימים מהיום.

ניתן לערער על פסק הדין ברשות בבית המשפט המחוזי תוך 15 ימים.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים בדואר רשום ואישור מסירה.

ניתן היום, כ' כסלו תשע"ד, 23 נובמבר 2013, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: