כספי נ' מועצה מקומית חורפיש ואח'

פסק דין

בפניי תביעה כספית.

התביעה מורכבת משתי עילות:

העילה הראשונה מתייחסת לפעולות גבייה ועבודה, שביצע התובע לטענתו, עבור המועצה המקומית חורפיש, היא הנתבעת מס' 1 (להלן: "המועצה"), באמצעות חב' הגבייה חצרות משואה בע"מ, היא הנתבעת 2 (להלן: "החברה").

הסכום הנתבע בעילה זו הינו בסך 15,000 ₪ בלבד, וזאת לאור פס"ד שניתן בין התובע לבין החברה ומנהלה, מר גאנם סלמאן, וזאת בתיק מס' 16556-01-09 בבימ"ש השלום בקריות.

בפסק דין זה נתן כב' השופט דאוד מאזן תוקף להסכמת התובע, מר זיו כספי, עם החברה הנתבעת חצרות משואה בע"מ ומנהלה גאנם סלמאן, פס"ד בהסכמה כמפורט:

"בהמלצת ביהמ"ש הגענו להסדר פשרה כדלקמן: התובע זכאי לשכ"ט ראוי בסך כולל של 15,000 ₪ מהצווים שהוא ביצע וגבה והנתבעת מתחייבת להעביר את הכספים הנ"ל מכל סכום שיתקבל מהמועצה, בגין אותם צווים שהתובע ביצע או גבה על פי הרשימה שהתובע יציג למועצה המקומית. מוסכם בין הצדדים שבמידה והמועצה לא מכירה בביצוע הצווים התובע יהיה זכאי רק לסכומים שהמועצה מאשרת בגין אותם צווים".

לכאורה אפוא, מדובר בסכסוך מאוד פשוט שלמעשה ניתן היה לסיים אותו ללא צורך בשמיעת ראיות, הגם שבפועל נשמעו ראיות בתיק זה וזאת תוך הצגת מסמכים, האם מדובר אכן בצווים שביצע התובע ואשר הוכרו ע"י המועצה ובגינם שילמה המועצה לחברה את הסכום המגיע לה בגין ביצוע הצווים הנ"ל.

זהו סלע המחלוקת המרכזי נשוא תיק זה.

התובע עמד על דעתו בעדותו בביהמ"ש ובסיכומיו, כי הראיות מלמדות, כי החברה במסגרת התחשבנות עם המועצה, קיבלה כספים בגין אותם צווים שביצע וכי כספים אלה עד לגובה של 15,000 ₪, סכום שבמאמר מוסגר לטענתו מקפח אותו בנסיבות העניין, שכן היה מגיע לו סכום גבוה הרבה יותר ואולם, ברור לו שלא יוכל לקבל סכום גבוה יותר לאור פסה"ד וההסכמה הדיונית בתיק 16556-01-09 והסכם הפשרה אליו הגיעו הצדדים.

החברה מכל מקום טענה בתוקף, כי לא קיבלה מהמועצה כספים בגין התחשבנות שבוצעה ביחס לאותם צווים והמועצה מצידה טענה, כי שילמה סכומים כאלו או אחרים לחברה על פי רשימה מוסדית אותה צירפה בהודעתה לביהמ"ש ואף הדגישה, כי לא יעלה על הדעת כי תשלם פעמיים בגין אותם צווים.

ב"כ התובע טענה, כי לאור העובדה שבהתחשבנות בין הצדדים, דהיינו בין החברה למועצה, ניתנו בין השאר הנחות שונות ובוצעה התחשבנות, אין לקבל טיעון זה של המועצה המתייחס לכפל תשלום ויש לראות בנתבעים שניהם כאחראים לשלם לתובע את הסכום האמור.

עוד יש לציין, כי התנהל מו"מ אינטנסיבי בין התובע ובין המועצה על מנת לקבל את הסכום האמור ואף היה ניסיון לגבש הסדר פשרה.

בסיכומיו, תוקף ב"כ החברה בשצף קצף את הניסיונות הללו להגיע לפשרה ורואה בכך התנהגות בלתי חוקית ונוגדת תקנת ציבור ובלתי סבירה של המועצה. לא ברור לי מדוע נטענו כלל טענות אלה. גם אם היה ניסיון להגיע להסדר מחוץ לכותלי ביהמ"ש, אין הדבר מחייב מי מהצדדים ומשכשלו הצדדים להגיע להסדר, ממילא הדבר הוא בלתי רלוונטי ואין לתת לו כל משקל, אם כי עלי לציין, כי דווקא התובע עשה שימוש בעצם מו"מ זה על מנת להמחיש לביהמ"ש כי יש צדק בטענותיו לעניין הסכומים המגיעים לו.

לגבי העילה השנייה שבגינה תובע התובע, הרי הוא תובע בגין הוצאות בסך של 7,000 ₪ נכון ליום הגשת התביעה, שנפסקו לחובתו ע"י ביהמ"ש המחוזי בע"א 9633-05-09. ערעור זה היה על פסק דין אותו נתתי בעניין תביעתו של מר זיו כספי נגד אחד מנאל עסקאלה.

בפסק דין זה, בו דחיתי את תביעתו של התובע בגין תשלום הוצאות המגיעות לו בגין פעולות הגבייה ושכ"ט בגין עבודתו, כתבתי בין השאר בהערת אגב: "לתובע ייתכן ויש עילת תביעה כנגד המועצה ואולם כנגד הנתבע הנוכחי אין הצדקה לקבל את תביעתו". יש לציין, כי לא פסקתי בפסק הדין הוצאות לחובתו של התובע.

כאמור, ביהמ"ש המחוזי מפי כב' השופט רון סוקול, דחה את הערעור שהוגש נגד פסק הדין ולמעשה התייחס ברובו של פסה"ד למשמעויות של התביעה מבחינה שטרית, ואולם בסופו של דבר אישר את התוצאה, כאשר ציין בין השאר כי פעולות הגבייה שביצע התובע עבור המועצה בהתאם להסכמים אינה חוקית.

הערה זו של ביהמ"ש המחוזי, היא שהביאה את ב"כ התובע לטעון,כי יש לשפות את התובע, לאור העובדה שביצע עבודות עבור המועצה, כאשר ההתקשרות שלו היא עם החברה בלבד (ולא עם המועצה) ולאחר שהוברר כי מדובר בפעולות לא חוקיות, יש לשפות את התובע בגין ההוצאות שנפסקו לחובתו.

לאחר שבחנתי את טיעוני הצדדים בהקשר זה, אני דוחה את העילה השנייה לפיצוי בסך של 7,000 ₪ בגין ההוצאות שנפסקו לחובת התובע.

מדובר היה בהליך שהתנהל בין התובע ובין אחד – מנאל עסקאלה.