כנסיית ברנאבס ארגון הומניטרי ואח' נ' משרד הפנים

פסק דין

העותרת הינה ארגון הומניטארי בינלאומי, המוכר על ידי משרד הרווחה בישראל, והפועל תחת חסותה של כנסיית ברנאבס. העותר הינו אזרח ארצות הברית, איש דת, אשר שהה בישראל תקופה של כ- 10 שנים, על פי אשרות שהייה שניתנו לו. העותר כיהן ככומר בכנסיית "Corner Stone", כנסיה פרוטסטנטית, הפועלת במזרח ירושלים ובשטחי הרשות הפלסטינית הסמוכים לה, בין השנים 1997 - 2008. במהלך תקופה זו החזיק באשרת איש דת מסוג א/3.

כהונתו הופסקה על ידי אותה כנסיה בשנת 2008, לאחר שנישואיו עלו על שרטון והוא התגרש. כעולה מן העתירה, חפץ העותר להמשיך בקשר עם בני קהילתו, ולפיכך המשיך לבקר בישראל באמצעות אשרת תייר, עד שביום 31.12.09, עת ביקש לשוב ולהיכנס לישראל, סורבה כניסתו והוא שב לארצו כלעומת שבא. בעקבות פנייתו למשיב נאמר לו, במכתב מיום 24.2.10, כי כניסתו סורבה ולא תאושר, בשל "השתקעות בפועל". עם זאת נאמר באותו מכתב, כי לקראת סוף שנת 2010, לאחר שהות של כשנה מחוץ לישראל, יוכל העותר לשוב ולפנות בבקשה לאשרת כניסה, ובקשתו תיבדק. יוער, כי כעולה מתשובת המשיב, בעת כתיבת מכתב זה לא כל העובדות היו לנגד עיני הכותבת, ולו היו ידועות לה אז העובדות כולן, שיפורטו בהמשך, הייתה נמנעת מהערה זו.

לטענת העותר, זמן קצר לאחר אותה החלטה, פנתה אל העותר הזרוע ההומניטארית של העותרת, והוצע לו לשמש ככהן דת וכאחראי על הפרוייקטים של הארגון ההומניטארי. העותר נענה להצעה, והעותרת פנתה לקבלת היתר עבודה בישראל עבורו. מנהל המחלקה ליחסים בינלאומיים במשרד הרווחה אישר כי העותר הינו עובד ארגון הסיוע הבינלאומי האמור, ואף אישר כי הארגון רשום במשרד הרווחה. לפיכך פנה מנהל המחלקה הנ"ל למחלקת אשרות שבמשרד הפנים, והמליץ כי תוענק לעותר אשרת שהייה מסוג ב/2 למשך שנה, עם אפשרות לכניסות נוספות (נספח יב לעתירה). למרות ההמלצה הנ"ל, סורבה הבקשה ביום 23.3.10, בשל "השתקעות בפועל". העותר ערער על החלטת הסרוב, ולטענתו עד עצם היום הזה לא קיבל מענה לערעור. בתשובת המשיב נאמר כי הודעת ערעור כזו אינה מצויה כלל בתיקיו.

הסעד המבוקש בעתירה הוא כי בית המשפט יורה למשיב ליתן לעותר רשיון ישיבה בישראל מסוג ב/1, "ככל איש דת אחר המועסק על ידי העותרת".

בכתב התשובה עמד המשיב על כך שהתנהלותו של העותר נגועה בחוסר ניקיון כפיים. במהלך התשאול שנערך לו בנמל התעופה בן גוריון, עת סורבה כניסתו ארצה (31.12.09), אמר העותר כי בכוונתו להתחיל ולעבוד במסגרת ארגון אחר, המתכוון להסדיר עבורו אשרה חדשה במקום זו שפגה בעקבות הפסקת עבודתו בכנסיה הקודמת (נספח 2 לתשובה). אולם בפניית בא כוחו לממונה על ביקורת גבולות ומעברים מיום 4.2.10 (נספח י' לעתירה), נאמר כי "אין הוא חפץ לשהות בישראל באופן בלתי חוקי, ו/או להשתקע בישראל ללא אשרה מתאימה. כל עוד מרשנו אינו מחזיק באחת האשרות המנויות בחוק הכניסה לישראל ... הרי שכל רצונו לבקר את ישראל כתייר, ולו בכדי להתראות עם צאן מרעיתו הרבים ...". ב"כ העותר הוסיף וכתב באותו מכתב, כי מרשו מתכוון לכבד את חוקי ההגירה, ולהפקיד ערבות על מנת להבטיח את יציאתו, לאחר ביקור סטנדרטי בן שלושה חודשים כתייר. המעיין במכתב אינו מוצא בו זכר לכוונתו של העותר לשוב ולעבוד ככהן דת, הפעם במסגרת העותרת, ולהישאר לשם כך תקופה ממושכת בישראל. עוד טוען המשיב בתשובתו, כי בניגוד לנטען בעתירה, ולפיו קיבל את הצעת העבודה מן העותרת לאחר הודעת הסרוב מפברואר 2010 (ולפיכך, לכאורה, לא יכול היה להתייחס אליה בפנייתו למשיב שעליה באה הודעת הסרוב), הרי שמן התשאול עולה בבירור כי בשלב זה כבר היה בקשר עם ארגונה של העותרת, וציפה שזו תסדיר את שהייתו בישראל לשם עבודתו במסגרתה. המשיב מוסיף ומבהיר בהקשר זה, כי המלצת משרד הרווחה הינה אך שיקול במסגרת השיקולים שהוא שוקל, ואין היא מחייבת.

בנוסף מתברר, כי העותר שהה בישראל שלא כדין, לאחר שתוקף האשרה שלו ככהן דת פג, ביום 29.10.08. הוא נותר בישראל עד ליום 15.12.08 באופן בלתי חוקי, ולאחר מכן, במהלך שנת 2009, יצא ובא באשרות תייר מדי מספר חודשים, כשלמעשה עסק בענייני העותרת. יוצא, כי במשך תקופה של 14 חודשים, בין תום תוקף האשרה המקורית, לבין סרוב כניסתו ביום 31.12.09, שהה העותר בישראל במשך כ- 9 וחצי חודשים.

שילובם של הנתונים המפורטים לעיל, היינו שהייתו בישראל באופן בלתי חוקי תקופה ממושכת לאחר שפג תוקף האשרה, כניסה חוזרת לישראל באשרת תייר, כשלמעשה תכלית הכניסה הייתה שונה, מסירת מידע מוטעה למשיב כאילו מבקש הוא לקבל אשרת תייר בעוד שלמעשה החל לעבוד במסגרת הארגון, והסתרת פרטים אלה בעתירה, כל אלה יש בהם, לטענת המשיב, כדי להצדיק את דחיית העתירה על הסף בשל חוסר ניקיון כפיים, כפי שיש בהם כדי להצדיק את דחייתה לגופה.

לנוכח הראיות שהיו בפני המשיב, נראית בעיני החלטתו סבירה, ולא נמצאה לי עילה להתערב בה. בדו"ח התשאול נכתב מפיו של העותר, כי הוא נמצא בארץ החל משנת 1992, כי תוקף אשרתו האחרונה פג בסוף אוקטובר 2008 אולם הוא ממשיך להטיף בכנסיות ומחדש את אשרתו על ידי יציאה מן הארץ אחת לשלושה חודשים. עוד אמר למתשאל כי אין בידיו כרטיס חזור, כי יש ברשותו דירה בירושלים אותה הוא שוכר, וכן מכונית. בדברים אלה מודה, למעשה, העותר, כי ניצל את אשרת התייר שקיבל פעם אחר פעם, כדי להמשיך בפועל את עיסוקיו, למרות שאשרת השהייה כאיש דת פקעה.

במהלך הדיון בעתירה טען ב"כ העותר כי יש לראות את התנהלות מרשו כמעידה, בשל נסיבותיו האישיות הקשות. העותר חלה לפני שנים במחלת עיניים שגרמה לעוורונו, הוא התגרש מאישתו, ועקב כך הופסקה עבודתו ככהן דת מטעם הכנסיה שהעסיקה אותו שנים רבות. הוא נאלץ להפרד מצאן מרעיתו, אליו היה קשור מאוד, והכניסה לישראל לתקופות קצרות יכולה להיעשות רק באשרת תייר. לפיכך, גם אם במהלך שהותו בישראל מכוחן של אשרות תייר שניתנו לו, עסק בענייני העותרת, הרי שהיה זה עוד בטרם החל לעבוד עבורה באופן מלא.

אין בטענות אלה כדי להפוך את הקערה על פיה. אין בהן משום הסבר להימנעות מהצגת המידע המלא והנכון בעתירה. הרושם הנוצר ממנה הוא כי לכאורה, כל תכלית ביקוריו של העותר בארץ, עד להחלטת הסרוב, הייתה שמירת קשר עם צאן מרעיתו, קרי, תיירות גרידא, וכי רק לאחר החלטת הסרוב נעשתה אליו פנייה מן העותרת. לכך אין כל הצדקה, גם לא קשייו האישיים של העותר. על המבקש סעד מבית המשפט לבוא בידיים נקיות, ולא כך נהג העותר. התנהלות זו יש בה כדי להשליך גם על חוסר הכנות שנהג העותר בפניותיו למשיב, ולאורה, אין ההסברים הנעוצים בקשייו האישיים, בעלי משקל. גם לגופם אין הסברים אלה הסברים. אם נכונה טענת העותר לפיה אין בכוונתו להשתקע בפועל בישראל, קשה להבין מדוע לא חיסל את ענייניו בארץ עם תום תוקף האשרה בשלהי 2008, הותיר ברשותו דירה שכורה ומכונית, וניצל את מלוא אורך אשרות התייר שקיבל, פעם אחר פעם, כשהוא אף מודה שנהג כך בכוונת מכוון, תוך שהוא ממשיך בפועל לעבוד, הפעם בענייניה של העותרת, ומבלי שקיבל אשרה מתאימה לכך.

שיקול הדעת הרחב הנתון בידי שר הפנים לפי חוק הכניסה לישראל נעוץ בריבונותה של המדינה לקבוע מי יכנס בשעריה. אכן, ככל רשות מינהלית גם שיקול דעתו של שר הפנים לפי חוק הכניסה לישראל נתון לביקורת שיפוטית (עע"מ 4614/05 מדינת ישראל נ' אבנר אורן), אולם היקף הביקורת השיפוטית משקף את רוחב שיקול הדעת. ואכן, לנוכח שיקול הדעת הרחב במיוחד המצוי בידי שר הפנים באשר להענקת אשרות כניסה לישראל, לא נמצאה לי, כאמור, עילה להתערב בו (ראו: בג"צ 482/71 קלרק נ' שר הפנים, פ"ד כז(1), 113; בג"צ 431/89 קנדל נ' שר הפנים, פ"ד מו(4) 505).

לפנים משורת הדין אוסיף, כי ככל שיפנה העותר בבקשות לאשרת תייר, ניתן להניח כי המשיב ישקול אותן לגופן, תוך שהוא מפעיל את שיקול דעתו לצורך הצבת תנאים להבטחת יציאתו של העותר את הארץ, כגון הגבלת תוקף האשרה לזמנים קצובים, מספר האשרות שתינתנה לעותר במהלכה של שנה, והערבויות שתידרשנה לשם עמידתו בתנאי האשרה.

העתירה נדחית.

העותרים ישלמו למשיב הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 10,000 ₪.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, י"ב כסלו תשע"א, 19 נובמבר 2010, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: