כנאעני נ' מדינת ישראל

פסק דין

לפניי ערעור על חומרת עונש הפסילה בפועל.

המערער נידון על ידי בית משפט השלום לתעבורה בחדרה, ביום 27/05/13, על ידי השופט אביהו גופמן – (ס.נ.), בתיק פ"ל 121/08, לעונש פסילה בפועל של 18 חודשים בתוספת רכיבי ענישה נוספים.

כאמור, הערעור מופנה כנגד עונש הפסילה בפועל.

המערער הובא לדין בבית משפט השלום לתעבורה בגין עבירה של נהיגה בזמן פסילה – עבירה לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה [נוסח חדש] התשכ"א- 1961, (להלן: "הפקודה"), נהיגת רכב ללא רישיון נהיגה תקף – עבירה לפי סעיף 10 (א) לפקודה ונהיגה ברכב ללא פוליסת ביטוח בת תוקף - לפי סעיף 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש] תש"ל- 1970.

בעובדות כתב האישום נטען כי המערער נפסל ביום 06/12/06, בתיק ת 9597/06 (להלן: "התיק הקודם") מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 3 חודשים. המערער הפקיד את רישיונו ביום 22/08/07.

ביום 22/09/07, נמצא המערער נוהג ברכב מכיוון קיבוץ רגבים לכיוון כפר קרע, חרף העובדה שהוא נפסל בתיק הקודם. זאת ועוד, המערער נהג ברכב למרות שתוקף רישיון הנהיגה שלו פקע בספטמבר 2004, דהיינו, חלפה תקופה העולה על 6 חודשים.

המערער כפר תחילה בעובדות כתב האישום, אך בשלב מסוים, חזר בו מכפירתו, הודה והורשע ואף צירף דו"ח עבירה נוסף ובגין שני הדו"חות, נידון לעונשים שונים, אם כי הוא מלין על חומרת עונש הפסילה בפועל.

המערער מבקש לקבל את הערעור ולהקל בעונש הפסילה בפועל, תוך שהוא מפנה לנסיבותיו ולעיסוקו ולעובדה שאין לו הרשעות קודמות דומות. עוד טען המערער כי העבירה בוצעה לפני שנים רבות ובית משפט קמא לא נתן את דעתו לחלוף הזמן.

המשיבה סבורה כי יש לדחות את הערעור, העונש סביר ואינו מצדיק את התערבות ערכאת הערעור.

לאחר שעיינתי בגזר הדין, בפרוטוקול הדיונים של בית משפט לתעבורה, בהודעת הערעור, בפסיקה שהוגשה, בעברו התעבורתי של המערער ושמעתי את טענות הצדדים, אני מחליט לדחות את הערעור.

אומנם מדובר בעבירה שבוצעה בשנת 2007 ואכן חלפו מספר שנים עד שההליך הסתיים בבית משפט לתעבורה, אם כי עיון בפרוטוקול הדיונים מראה כי דחיית הדיונים נבעה מאי התייצבות המערער- ראו פרוטוקול מיום 26/06/08, 08/01/09, 17/09/09, 17/06/10, דבר שהביא להתליית ההליכים נגד המערער.

ההליכים נגד המערער חודשו ביום 14/11/11, לאחר שהמשיבה הודיעה על כתובתו החדשה של המערער. חרף זאת, המערער לא התייצב לישיבות שנקבעו ליום 26/12/11, ליום 12/03/12 וליום 04/07/12 ושוב, עקב כך, ההליכים נגד המערער הותלו.

בית משפט השלום לתעבורה נתבקש לחדש את ההליכים בעניינו של המערער ביום 27/09/12, וזימן את המערער, אך, שוב, האחרון לא התייצב לישיבה מיום 29/10/12, ורק לישיבה מיום 28/01/13, טרח המערער והתייצב לישיבה, אם כי הוא ביקש דחייה כי עורך הדין מטעמו לא חש בטוב ועקב כך, הדיון נדחה ליום 18/02/13. בישיבה זו, הנאשם כפר בעובדות כתב האישום ולכן התיק נקבע לשמיעת ראיות ליום 27/05/13.

כאמור, בסופו של יום ההליך הסתיים בישיבה הקבועה לשמיעת ראיות בה הודה הנאשם תוך צירוף תיק נוסף.

אינני סבור כי יש לתת כל משקל לעובדה כי ההליכים התמשכו זמן רב. כפי שהבאתי לעיל, ההליכים התמשכו בעטיו של המערער בלבד וכי יש לזקוף התנהלות זו לחובתו.

המערער הורשע בעבירה חמורה שבגינה נוהג בית המשפט להטיל עונש מאסר בפועל וכי בית משפט לתעבורה לא הטיל עליו עונש כזה למרות שהמשיבה עתרה למאסר בפועל, זאת ככל הנראה, משום שמדובר בעבירה שבוצעה בשנת 2007, ובהתחשב בנסיבותיו השונות של המערער.

עוד יש לומר כי למערער 54 הרשעות קודמות שכוללות עבירות שונות וחמורות ולכן אין לומר כי עונש הפסילה שהוטל עליו, חמור עד למידה המצדיקה התערבות ערכאת הערעור ודי אם אפנה לרע"פ 8218/11, וואפי ג'בר נ' מדינת ישראל, (ניתן ביום 09/11/11).

ראו גם ההחלטה שניתנה ביום 24/01/10 ברע"פ 512-10, קאיד אבו אל קיעאן נ' מדינת ישראל, רע"פ 3104-11, נידל פדילה נ' מדינת ישראל, (ניתנה ביום 04/05/11) ועפ"ת 22982-07-09, מדינת ישראל נ' אורון כהן, (ניתן ביום 30/09/09).

על כן ובהתחשב בכל האמור לעיל, אני מחליט לדחות את הערעור.