כמיסה נ' לוי ואח'

פסק דין

התובע השכיר לנתבעים בית מגורים ברחוב הנורית 9 בתל מונד, בין התאריכים 1.8.2001 ועד 1.6.2002. מספר הנכס כפי שמופיע ברישומי מועצה מקומית תל מונד (להלן: "המועצה") הינו 5870101 (להלן: "הנכס").

התובע טוען כי הנתבעים לא שילמו את דמי הארנונה החלים עליהם מכח חוזה השכירות ולפיכך עתר בתובענה דנן.

לטענת התובע, בתאריך 20.12.2005 חתם הנתבע על התחייבות מפורשת (נספח ב' לכתב התביעה) לפיה הוא ישלם את חוב הארנונה למועצה, יפנה לועדת ההנחות במועצה ומכל מקום הוא פוטר את התובע מחוב זה.

התובע טוען כי בתאריך 27.12.2005 אישרה המועצה המקומית לתובע, בכתב, כי מלוא חוב הארנונה של התובע בגין הנכס שולם עד לתאריך 31.12.2005 וכי קיימת יתרת חוב לנתבע בגין התקופה שמיום 1.8.2001 ועד 30.6.2002; כמו כן, כי קיימת יתרת חוב בקשר עם שוכרת אחרת אשר התגוררה בנכס, הגברת הדס טופז (נספח ג' לכתב התביעה).

התובע טוען כי למרות האמור פעלה המועצה לגביית יתרת חוב הארנונה בגין הנכס ממנו, בהליכי גבייה מנהליים ולאחר ששילם את החוב, עתר בתובענה אחרת כנגד המועצה להשבת אותם תשלומים ששילם (תא"מ 6781/08 – להלן: "התביעה האחרת").

התביעה האחרת כנגד המועצה התקבלה בחלקה באופן שבית המשפט הורה על השבת הסכומים שנגבו בגין תקופת השכירות של הגברת טופז ואילו באשר לחוב הקשור עם הנתבעים, נדחתה התביעה. לאור האמור, פנה התובע אל הנתבעים דנן, בדרישה לתשלום חובם; משהחוב לא שולם עתר בתביעה דנן.

הנתבעים טענו כי התביעה התיישנה שכן מקור החוב הינו בתקופת שכירות שהסתיימה בתאריך 31.5.2002 ואילו התביעה דנן הוגשה בתאריך 14.7.2010 ומשכך חלה התיישנות. עוד טענו כי אין יריבות בין התובע ובין הנתבעת שכן הנתבעת אינה מופיעה כשושכרת בהסכם השכירות אותו הציג התובע.

לגופו של החיוב נטען, כי הנתבעים לא שכרו את מלוא הנכס מן התובע אלא רק חלק ממנו בשטח של 170 מ"ר. יתר חלקי הנכס, קומת הכניסה, החניה וחצר הנכס לא הושכרו לנתבעים ואלה שימשו בהסכמת הצדדים את התובע.

הנתבעים טענו גם כי שילמו את מלוא חובם בגין הארנונה ואף הציגו אישור בדבר גמר חשבון לתאריך 31.5.2002. עוד טענו כי הסכום שנתבע על ידי התובע אינו הגיוני באשר סך הארנונה לתקופת השכירות אינו עולה על סך של כ – 4,000 ₪ ומשכך סכום התביעה (16,348 ₪) אינו סביר, אינו הגיוני ואף עובדה זו תומכת בדחיית התביעה.

באשר לטענות התובע ומסמך ההתחייבות הנ"ל עליו חתם הנתבע, טען הנתבע כי חתם עליו בעת שהיה בתקופת החלמה ממחלה קשה וכי בכל מקרה הוטעה לחשוב כי מדובר בחוב זעום של מאות שקלים בלבד.

לאור כל האמור ועוד עתרו הנתבעים לדחיית התביעה.

דיון והכרעה

החלטתי לדחות את התביעה. להלן טעמי.

תחילה, מצאתי לדחות את טענת ההתיישנות שכן ניתן לראות בהתחייבות הנתבע לתשלום חובות הארנונה בשנת 2005 (נספח ב' לכתב התביעה) כהודאה המפסיקה את מרוץ ההתיישנות, בהתאם לסעיף 9 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958; פועל יוצא תקופת ההתיישנות מתחילה ממועד זה – 20.12.05 – ואילך, ומשכך לא חלה התיישנות.

לא מצאתי בסיס גם לטענת חוסר היריבות בקשר עם הנתבעת, שכן לטענת הנתבעים לא נחתם הסכם השכירות מחד, ומאידך הנתבעת התגוררה בנכס, ולמצער לא נטען אחרת, ומשכך קיימת יריבות אף כלפיה.

יחד עם זאת ולגופם של דברים, התובע לא עמד בנטל להוכיח את מהותו של החוב ודי בכך כדי להביא לדחיית התביעה. כך, בכתב התביעה טען התובע בכלליות כי החוב הינו סך 16,348 ₪, ללא כל הסבר. עיון בכתב התביעה ונספחיו אינו מסביר ולו בראשית ראיה, מהו הבסיס לאותו חוב וכיצד חוב זה קשור לנתבעים.

אמנם התובע צרף לתביעתו את התביעה האחרת שהגיש כנגד המועצה, אלא שגם עיון בה אינו נותן כל הסבר לבסיסו של החוב הנ"ל כנגד הנתבעים ו/או בדל של קשר לתקופת השכירות שלהם.

יצוין כי, בישיבה המקדמית שהתקיימה בתיק דנן טען בא כח התובע כי הסכום הנתבע הינו הסכום שנגבה מהתובע על ידי המועצה, בקיזוז הסכום שהוחזר בעקבות פסק הדין בתביעה האחרת; אלא שבכל הכבוד לא ניתן ללמוד מכך מה הרכבו של החוב וכיצד הוא קשור לתקופת שכירות הנתבעים דווקא, אשר היתה תקופה קצרה, של שמונה חודשים ומחצה בלבד.

הדברים מקבלים משנה תוקף לאור הודאתו של התובע כי כלל אינו יודע מה מהות החוב אותו הוא תובע: "ש. סכום התביעה הוא 16,348 ₪. פרט ממה הוא מורכב. ת. לא יכול לפרט. לא מטפל בזה. לא יודע ממה מורכב. צריך לשאול את אייל" (עמוד 7, שורות 25-26; אייל – בנו של התובע – ע.נ.).