כלפון נ' משרד האוצר/הלשכה לשיקום נכים

פסק דין

1. העורר, מר ויטוריו כלפון, נולד בשנת 1923 בטריפולי בלוב, הגיש בשנת 2000 תביעה למשיבה להכיר בו כנכה לפי חוק נכי רדיפות הנאצים תשי"ז- 1957 (להלן חוק הרדיפות), נדחה ועתה עורר על ההחלטה.

2. הערר מתבסס בעיקרו על עילת נרדפות לפי הלכת הפחד; בריחת העורר ומשפחתו מטריפולי לכפרים ערביים מפחד לקיחת העורר לעבודת כפייה, דא עקא, טענה זו נשמעה לראשונה מפי העורר בעדותו בפני הוועדה ואין לה זכר בהצהרתו בפני המשיבה במסגרת התביעה המקורית.

3. בהצהרה אומר העורר מפורשות כי המשפחה ברחה מטריפולי לאחר שביתם נהרס בהפצצות ואחותו נהרגה תוך כדי כך, ומוסיף כי המשיכו לברוח ממקום למקום מפחד ההפצצות, ואלה דבריו בהצהרה: "אנחנו מרוב בהלה ברחנו עם כל המשפחה לישוב בשם פורנאג'...לאחר הפוגה של ההפצצות המשכנו לברוח...אח"כ גם לאחר הפוגה המשכנו לעיירת שדה...ישבנו בתוך חדר קטן כל המשפחה לרוע מזלנו גם חדר זה נהרס מהפצצות...כך סבלנו עד גמר המלחמה..."

4. בפני הוועדה אמר העורר את הדברים הבאים: "נפל עלינו הבית, אז דוד שלי מצא לנו בית אחר. באו הגרמנים, כל פעם לחפש אותי. הייתי בן 18. את אחי הגדול לקחו לעזאז...היה כתוב בעיתון כל בני 18- 45 שיתייצבו. שמעתי את זה, אז ברחתי". העורר מוסיף כי המשפחה עברה ממקום למקום "כי הגרמנים חיפשו אותי".

5. לא זו אף זו, העורר פנה ביום 10.8.09 למשיבה בבקשה ליידע אותו באשר לטיפול בעניינו, וכתב את הדברים הבאים: "היינו תחת השפעה פשיסטית וגרמנית, הם איימו על חיינו והיינו בעוצר והלחם היה בהקצבה." גם בפניה זו לא הזכיר העורר את הבריחה מפני הסכנה להישלח למחנה עבודה, למרות שהוסיף פרטים לאמור בהצהרה בחשבו שהם רלוונטיים.

5. ב"כ העורר גורס שיש לקבל את הגרסה המאוחרת על אף שלא נטענה בהצהרה, וזאת לאור העובדה ההיסטורית שהיה צו כללי הקורא ליהודים בני 18 עד 45 להתייצב לעבודה, נתון התומך בגרסתו של העורר.

דיון

6. נוכח השוני העובדתי המהותי בין ההצהרה לגרסה שמסר העורר בעדותו ומבלי שנתן לכך הסבר ענייני, לא נוכל לסמוך על דבריו ולהעדיף דווקא את הגרסה המאוחרת והכבושה המקנה לו עילת נרדפות בעוד שמההצהרה המקורית לא עולה כל עילה.

אנו מאמינים לעורר כי הוא ומשפחתו סבלו סבל רב ממוראות המלחמה כמתואר בהצהרתו, ובעיקר מההפצצות ומתנאי החיים הקשים בכפרים הערביים, אך אלה כידוע אינם בגדר נרדפות שמשמעה בחוק הרדיפות.

7. כמו כן אין בידנו לקבל גם את הטיעון כי הרקע ההיסטורי מאמת את גרסת העורר. על פי הנתונים ההיסטוריים על אודות יהדות לוב, הצו לפיו נדרשו הגברים להתייצב לעבודה ניתן בקיץ 1942. חלק ממגוייסי העבודה נשלחו לעבודות כפייה במחנות: סידי עזאז ובוקבוק. ע"פ ספר הקהילות, לסידי עזאז הובאו כ- 3000 גברים אולם בשל בעיות לוגיסטיות נשארו במחנה כ- 1,000 איש והיתר נשלחו לביתם. לפי אותו מקור בבוקבוק עבדו כ- 300 איש. אין חולק כי בשני המחנות עבדו עבודת פרך בתנאים קשים מנשוא.

אם נזכור כי ערב מלחמת העולם השנייה יהדות לוב מנתה כ- 30,000 נפש, ולא נוכל לקבל את הטיעון כי בשל הצו הנ"ל יש להכיר כנרדף כל תובע לובי מקבוצת הגיל 18- 45 הטוען שברח מחשש להישלח לעבודות, גם אם גרסתו אינה קוהרנטית ומותירה סימני שאלה באשר לאמינותה.

התוצאה היא כי אנו דוחים את הערר.

כב' השופטת בדימוס רחל גרינברג- יו"ר

ד"ר נעמי אפטר- חברה

עו"ד אראלה עפרון- חברה

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין בשאלה משפטית בלבד.

ניתן היום, כ"ב טבת תשע"א, 29 דצמבר 2010, בהעדר הצדדים.