כהן נ' רפאלי

החלטה

אני דוחה את הבקשה לפסול אותי.

דומני שאין מדובר אלא בניסיון נוסף לדחות את בירורו של התיק דנן.

אין לי כל דעה קדומה בתיק, אולם כפי שהסברתי לבנו של הנתבע, על-פי כתב ההגנה של הנתבע, היה עליו לפנות כבר את הדירה. אמירה זו נובעת מתוך החומר שבתיק ואיננה נובעת מתוך דעה קדומה.

החלטותיי כי על הנתבע להתייצב לדיון אינן נובעות מתוך דעה קדומה, אלא מתוך החומר שבתיק ומתוך הנסיבות.

כמו כן, אינני יודעת על איזה מבט שהפניתי אל הנתבע והפנייה לגרפולוג מדבר הנתבע – זאת משום שאתמול התקיים הדיון הראשון בתיק והנתבע עצמו לא נכח בדיון. כלומר, רגעים אלה הם הרגעים הראשונים שבהם אני פוגשת את הנתבע בתיק זה.

סיכומו של דבר, הבקשה נדחית.

ניתנה והודעה היום י"ח תמוז תש"ע, 30/06/2010 במעמד הנוכחים.

אביב מלכה , שופטת

החלטה

בדיון ד'אתמול, הגישה ב"כ התובעת תצהירים נוספים וכן מסמכים המעדכנים לגבי מצב הדירה כיום והיותה תפוסה על-ידי הנתבע, וכן מסמך לגבי פניית הנתבע לעיריית ירושלים למחלקת הארנונה.

ב"כ התובעת מסרה עותק של המסמכים לבנו של הנתבע, אשר היה נוכח באולם. יוער, כי הנתבע הכחיש זאת, אולם איפשרתי לו להתקשר לבנו, שאישר כי קיבל את המסמכים.

למרות שהאחריות לכך שהנתבע לא ראה את המסמכים נופלת על כתפי בנו, צולמו המסמכים בעבור הנתבע, ובמעמד זה הם ניתנים לו כדי שיוכל לעיין בהם, ולצורך כך אני עושה הפסקה של רבע שעה בדיון.

ניתנה והודעה היום י"ח תמוז תש"ע, 30/06/2010 במעמד הנוכחים.

אביב מלכה , שופטת

פסק - דין

שמעתי באריכות את הנתבע ולא ראיתי כי יש בפיו אף לא שמץ של הגנה כנגד התביעה.

אין מחלוקת כי החוזה בין הצדדים הסתיים ביום ה- 31.5.10, והנתבע מאשר גם כי קיבל, באמצעות בנה של התובעת, מכתב, כי עליו לפנות את הדירה באותו המועד. הנתבע לא פינה את הדירה.

לטענת הנתבע, הוסכם בעל פה כי חוזה השכירות איתו יוארך. טענה זו אינה ראויה כלל לדיון, זאת משום שדבריו של הנתבע עצמו סותרים את הטענה.

ראשית, אין מחלוקת כי בין הצדדים כבר היה סכסוך והתנהלו הליכים משפטיים ואף, לדברי הנתבע, היחסים הורעו מאז אותו סכסוך. לפיכך לא יהיה זה סביר להניח כי התובעת הסכימה, בעל פה, להארכת השכירות.

שנית, גם לדברי הנתבע, התובעת דרשה ממנו שכר דירה גבוה יותר, כלומר גם לדבריו, וגם אם אניח כי אכן היה משא ומתן על המשך השכירות, הרי ברור שמו"מ זה לא השתכלל כיוון שהתובעת דרשה דמי שכירות גבוהים יותר, והנתבע לא הסכים לכך. כל זאת גם לגירסת הנתבע.

אין צורך להכביר מילים כי אין מקום לטענת הנתבע, שהתובעת לא היתה רשאית להעלות את דמי השכירות. מדובר בשכירות חופשית, החוזה בין הצדדים הסתיים, והתובעת היתה רשאית לדרוש דמי שכירות גבוהים יותר בעבור חידוש השכירות.