כהן נ' עזרא ואח'

פסק דין

1.התובע נסע ברח' פינס ברחובות ופנה לבצע פניית פרסה שמאלה במקום מותר ואז נסע הנתבע 1 (להלן:"הנתבע") לאחור ובלי לשים לב פגע בחלקו האחורי של רכב התובע.

כתוצאה מפגיעה זו נגרם נזק לרב התובע ובנזק זה בסך 5,336 ₪ מבקש התובע לחייב הנתבעים לשלם לו - סכום הכולל בחובו: נזק ממשי בסך 2,821 ₪, שכ"ט שמאי בסך 483 ₪, ריבית והצמדה בסך 32 ₪, הפסד זמן, טרחה ועגמת נפש בסך 2,000 ₪.

2.הנתבעים סבורים שיש לדחות את תביעת התובע, משום שלדעתם, אחראי התובע לגרם התאונה.

להצדקת הבקשה לדחות את כתב התביעה, טוענים הנתבעים, שהנתבע אשר נסע ברח' חרל"פ פנה שמאלה לרח' טלר ועצר. התובע אשר נסע מאחוריו, ביקש לבצע פניית פרסה עקב בלימת רכב הנתבע ומאחר ולא השלים את הפנייה, נסע התובע לאחור ותוך כדי כך פגע ברכב הנתבע – זאת בעת שרכב הנתבע היה בעצירה מוחלטת.

3.עדויות הצדדים המעורבים בתאונה, הן עדויות הסותרות זו את זו – דבר זה גם בא לידי ביטוי בכך, שכל אחד מהם סבור שזולתו אחראי לפגיעה וכל אחד מהם טוען שהשני נסע לאחור.

טענתו העיקרית של הנתבע היא, שרכב התובע פגע ברכבו בעת שרכבו עמד ואילו התובע טוען, שהנתבע פגע ברכב התובע תוך כדי שהנתבע נסע לאחור.

לפיכך, שקלתי ובחנתי שתי עדויות אלה, יחד עם חומר הראיות הנוסף ולאחר עיון בכל חומר הראיות, אני קובע, ששני המעורבים בתאונה אחראים לקרות התאונה ולאור הנימוקים שיפורטו להלן, אף יש לחלק ביניהם את אחריות באופן כזה, שכל אחד מהם ישא באחריות בשיעור של 50%.

ואלה הם הנימוקים לחלוקת האחריות, כאמור:

א.א)התובע ציין בכתב התביעה, שהוא ביצע פניית פרסה שמאלה במקום מותר, אך גם אם מותר לעשות פניית פרסה, יש לבצע הפנייה בזהירות וללא הפרעה לרכבים אחרים הנמצאים במקום הפנייה.

התובע מאשר, שהפגיעה ברכבו הייתה בטרם השלים את פניית הפרסה. התובע הגיש תרשים לבית המשפט, בו פרט את כיוון נסיעתו וכיוון נסיעת הנתבע ואת מיקום התאונה סימן ב-X. (ראה ת/2).

ב)התובע העיד, שהוא נסע אחרי רכב הנתבע, הכביש היה פנוי והוא ראה את רכב הנתבע מתרחק ממנו ואז ביצע פניית הפרסה ואף דאג שיהיה לו שדה ראיה (עמ' 3 לפ',ש' 15- 16), אך בהמשך אומר התובע, שהיות והמערבל הוא רכב גדול, הוא מסתיר את שדה הראיה ולכן חיכה התובע על מנת שהמערבל יתרחק ממנו ואז ביצע את פניית הפרסה מאחורי המערבל. (עמ' 5 לפ',ש' 1- 5).

אם אכן הוא נסע אחרי רכב הנתבע ואם אכן רכב הנתבע התרחק ממנו – לא מתקבל על הדעת שבאותו שלב של ביצוע פניית הפרס – בעת שרכב הנתבע התרחק ממנו- יסע רכב הנתבע לאחור ולפגוע ברכב התובע.

ג)התובע אישר, שעד לפגיעה, הוא טרם הצליח להשלים את פניית הפרסה, אלא היה ביישורת האחרונה ורוב הסיבוב כבר הושלם, ולא יכול היה להמשיך בנסיעה משום שהנתבע נסע לאחור. (עמ' 4 לפ', 12- 15 וש' 26- 27).

לאור העובדות והנסיבות, אני קובע, שאכן התובע לא יכול היה להשלים את הפנייה ולצורך שיפור היישורת נסע לאחור ובאותה עת נסע גם הנתבע לאחור וכך נפגע רכב התובע.

ב.א)מהעובדות שהובאו בפני עולה, שהתובע, אשר סבר שהמערבל אכן התרחק ואז ביצע את פניית הפרסה – לא הצליח להשלים את הפנייה ונסע לאחור על מנת "לשפר" הפנייה ואז נסע גם המערבל לאחור וכך אירעה הפגיעה ברכב התובע.

מיקום הפגיעה בחלקו הימני של הפגוש מצביע על פגיעה של המערבל שנסע לאחור, אך כפי שקבעתי נסע גם התובע באותה עת לאחור על מנת שיוכל להשלים את היישורת לפניה.

ב)אני לא מקבל את טענת הנתבע, שבעת הפגיעה היה המערבל בעצירה, זאת משלוש סיבות:

ראשית, כפי שנאמר לעיל, מיקום וצורת הפגיעה בפגוש מצביעה על רכב אחר שפגע ברכב התובע ולא על פגיעת רכב התובע במערבל, שנית, בכתב ההגנה, ציינו הנתבעים, שהתובע נסע אחרי המערבל, אך הנתבע העיד בבית המשפט, שהוא לא יודע אם התובע נסע אחרי המערבל ושלישית, כפי שעולה מעדות הנתבע, הוא כלל לא ראה את רכב התובע תוך כדי התאונה. (ראה בעמ' 5 לפ', ש' 11 וש' 18- 19).

4.א.סוף דבר, לאור הנימוקים שפורטו לעיל, אני קובע, שיש לייחס לכ"א מהמעורבים בתאונה אחריות בשיעור של 50% ובהתאם לחלוקת אחריות זו, על הנתבעים לפצות את התובע.