כהן נ' המוסד לביטוח לאומי

פסק דין

1.בפני ערעור מכוח סעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה - 1995 (להלן: "החוק"), על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) מיום 18.8.2011 (להלן – הוועדה), אשר קבעה כי לא חלה החמרה במצבה הנפשי של המערערת עקב הפגיעה בעבודה מיום 29.12.1996.

העובדות הרלוונטיות

2.המערערת, ילידת 1955, מורה במקצועה בעלת 15 שנות השכלה ותעודת הוראה במגמת טכנולוגיה.

3.המערערת עבדה בין השנים 1977 – 1979 במשרד החינוך כמחנת כיתה לחינוך מיוחד ובין השנים 1979 – 2008 כמורה למלאכת יד וטכנולוגיה כשמתוכן כ- 18 שנה בבתי ספר יסודיים בחינוך הרגיל וכ- 12 שנה מורה לטכנולוגיה.

4.במהלך שנות עבודתה הרבות החלה המערערת לסבול מבעיית צרידות כרונית, מיבלות במיתרי הקול, מירידה בשמיעה ומבעיות נפשיות.

5.המשיב הכיר בבעיית הצרידות והירידה בשמיעה כמחלת מקצוע והעמיד את נכותה בגין כל אחד מהליקויים בשיעור 10%. מנגד, המשיב דחה את תביעתה של המערערת להכרה במחלותיה הנפשיות בטענה שאין כל קשר בין תנאי עבודתה לבין הבעיות הנפשיות מהן המערערת סובלת.

את החלטת הוועדה מיום 18.6.2009 נימקה כדלקמן:

מימצא רפואי

"בבדיקה מגלה תחושות תסכול רבות, סף גירוי ותסכול ירודים קימת מצוקה הסתגלותית הקשורה בעיקר לפיטורין לבעיות קיום, גם בא כוחה של התובעת חוזר ומציין כי המצב הנפשי קשור סיבתית לפיטורין וגם לצרידות אין עדות לדיכאון... או הפרעה קוגנטיבית גסה, בוחן מציאות תקין".

סיכום ומסקנות

"היות והצרידות הוכרה כמחלת מקצוע אך תגובה הסתגלותית היא פרי של מצב הנותר אחרי פיטורין ואין הפיטורין הוכרו כדבר הקשור למחלת מקצוע הוועדה בדיעה כי תגובה הסתגלותית זו אינה קשורה סיבתית לצרידות ולכן אין לקבוע אחוזי נכות בגין זה"

6.המערערת הגישה בקשה לדיון מחדש על פי תקנה 36 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת נכות לנפגעי עבודה) התשט"ז 1956. ועדה רפואית לעררים מיום 18.8.2011 קבעה כי אין החמרה במצבה הרפואי של המערערת. את החלטתה נימקה, כדלקמן:

מימצא רפואי

"ההחמרה בצרידות חלה לדבריה לאחר סיום עבודתה ההחמרה בצרידות איננה קשורה אם כך בעבודתה. מעבר לכך, הדיבור נשמע ברור ללא קשיים בקליטתו. מכאן שהנכות שנקבעה בעבר, תואמת את מצבה גם היום"

סיכום ומסקנות

"אין החמרה. הוועדה מקבלת חוו"ד ד"ר ברוך יהודה ששלל קשר סיבתי בין מצבה הנפשי לבין התאונה". [ההדגשות לא במקור]

על החלטה זו הוגש הערעור שלפני.

טענות הצדדים

7.לטענת המערערת, החלטת הוועדה לפיה אין כל קשר סיבתי בין בעיותיה הנפשיות לבין תנאי העבודה ו/או בין בעיותיה הנפשיות עקב בעיית הצרידות הינה מחוסרת כל אחיזה במציאות. לטענת המערערת, כתוצאה מסביבת העבודה ובעקבותיה התפתחה אצלה מחלה נפשית שהתבטאה בין היתר בדיכאון כרוני והיה על הוועדה להכיר בבעיותיה הנפשיות כמחלת מקצוע ו/או כתאונת עבודה.