כהן נ' המוסד לביטוח לאומי

החלטה

1.גב' ולרי כהן (להלן – התובעת) הגישה תביעה נגד המוסד לביטוח לאומי (להלן – הנתבע) לתשלום דמי פגיעה בגין תאונה מיום 18.8.10.

2.משדחה הנתבע את תביעת התובעת בנימוק - "על פי האמור בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי, "תאונת עבודה" היא תאונה שאירעה לעובד שכיר תוך כדי ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו. מעיון בפרטי תביעתך ועפ"י המסמכים שבידנו, מתברר, שהתאונה הנ"ל לא אירעה עקב עבודתך, אלא עקב סחרחורת/חולשה פנימית, שאינה נובעת מהעבודה. התאונה נגרמה ממצבך הרפואי הטבעי והשפעת העבודה על התאונה, אף אם היתה כזו, פחותה בהרבה מהמצב הרפואי", הגישה היא תביעה לבית הדין.

3. למען שלמות התמונה, יצוין כי תביעתה של התובעת התייחסה גם לאירוע תאונתי מיום 16.9.10, אלא שטרם מועד ההוכחות שנקבע בתיק, הודיע הנתבע כי הוא חוזר בו מהחלטתו לדחות את תביעתה של התובעת וכי האירוע מיום 16.9.10 הוכר כתאונת עבודה.

לפיכך, נותר לדיון האירוע מיום 18.8.10.

4.בתיק זה העידו, מטעם התביעה, התובעת בעצמה ומטעם הנתבע העיד מר אריה זילברמן, מעסיקה של התובעת.

5.טרם נדון בתובענה לגופה, יש להכריע בטענת ההתיישנות שהעלה הנתבע.

לטענת הנתבע, כתב התביעה לא הוגש בתוך פרק הזמן הקבוע בתקנה 1(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת תובענות) התש"ל – 1969 (להלן – התקנות). מכתב הדחייה נשלח לתובעת בדואר רשום ביום 19.9.11 ואילו כתב התביעה הוגש ביום 12.11.12 – כשנה וחודשיים לאחר דחיית התביעה. משהתביעה לבית הדין הוגשה מעל לשניים עשר חודשים ממועד קבלת החלטת פקיד התביעות, יש לדחות את התביעה על הסף.

6.תקנה 1(ב) לתקנות קובעת כדלקמן –

"(ב)החליט המוסד בתביעה ונמסרה לתובע הודעה על כך, תוגש תובענה לבית הדין לעבודה תוך שניים עשר חודשים מיום מסירת ההודעה לתובע או מיום תחילתן של תקנות אלה, הכל לפי המאוחר יותר".

לאור הוראות תקנה 1(ב) לתקנות, התובע להגיש את התובענה כנגד הנתבע תוך שניים עשר חודשים מיום מסירת ההודעה לתובע.

מכתב הדחייה שנשלח לתובעת נושא תאריך 7.2.10, אולם אין המדובר במועד המסירה, אלא מועד כתיבת המכתב. הנתבע לא צירף אסמכתא כלשהי ממנה ניתן ללמוד מהו המועד בו נמסר מכתב הדחייה לתובעת. לפיכך, לא ניתן לקבוע בוודאות מתי נמסר מכתב הדחייה לתובעת והאם אכן חלף מועד ההתיישנות הקבוע בתקנות, כנטען על ידי הנתבע.

במסגרת חקירתה הנגדית נשאלה התובעת האם קיבלה את מכתב הדחייה מביטוח לאומי ומדוע הגישה את תביעתה רק ביום 12.11.12, אולם לא ניתן היה ללמוד מתשובותיה כי אכן קיבלה את המכתב במועד בו נשלח וכי חלפו למעלה משניים עשר חודשים למן המועד בו קיבלה את מכתב הדחייה ועד למועד בו הגישה את תביעתה.

למותר לציין כי מהיום בו נכתב מכתב הדחייה לתובעת ועד היום בו הוגשה התביעה לבית הדין לעבודה, חלפו שנה וחודשיים. היינו, גם לשיטתו של הנתבע מדובר באיחור, לכאורה, של כחודשיים בלבד.

7.משלא צורפה ראייה כלשהי אודות המועד בו נמסר מכתב הדחייה לתובעת, אין מקום לדחות התביעה על הסף, בוודאי לא כאשר מדובר באיחור, לכאורה, של כחודשיים בלבד, אחרי תקופת ההתיישנות.

אשר על כן, טענת ההתיישנות שהעלה הנתבע – נדחית בזאת.

ובאשר לתביעה לגופה –

8. מכתב התביעה ומעדות התובעת לפנינו עולות העובדות כלהלן –

א.בזמנים הרלוונטים לתביעה עבדה התובעת בניקיון באמצעות חברת כח אדם.

ב.חברת הניקיון מסיעה את העובדים השונים מאשקלון ומפזרת אותם במקומות העבודה בתל אביב.