כהן נ' בית חולים נהריה ואח'

פסק דין

א.בפנינו שני ערעורים שהדיון בהם אוחד על פסק דינו של בית משפט השלום בקריות (כב' השופטת גב' ע. אטיאס), מיום 13.9.12, ת.א. 2524/07, לפיו נדחתה עיקר תביעתו של המערער בע.א. 5957-01-13 (להלן: "המערער"), אך יחד עם זאת חייב בית משפט קמא את המשיבים מס' 2 ומס' 3 לשלם למערער, בגין נזקיו הלא ממוניים, פיצוי בסכום של 10,000 ₪, ואת המשיב מס' 4 לשלם למערער פיצוי בגין נזק ממוני בסכום של 2,000 ₪. כן קבע בית משפט קמא שעל המשיבה מס' 1 לפצות את המערער, מכח אחריותה השלוחית, בסכום של 12,000 ₪, כשסכום זה חופף לחיוביהם של שלושת המשיבים האחרים.

ב.תמצית נסיבות הענין:

המערער הועסק על ידי המשיבה מס' 1 (שהיא המערערת בע"א 8510-01-13, ותיקרא להלן: "המשיבה"), בבית החולים גליל מערבי מיום 12.12.1988 עד 3.8.2003 מועד בו פוטר מעבודתו לפי החלטת מנכ"ל משרד הבריאות.

המערער ניסה לתקוף את דבר פיטוריו על ידי המדינה בערכאות המשפטיות השונות, אך ההליכים שנקט בהם לא נשאו פרי.

בהליך נשוא הדיון תקף המערער, במסגרת תביעה אזרחית שהוגשה לבית משפט קמא כנגד המשיבה וכנגד בעלי תפקידים בבית החולים, את דבר פיטוריו והוא עתר לקבלת פיצויים בגינם.

ג.בפסק דינו מפרט בית משפט קמא בהרחבה את ההליכים השונים שהתנהלו בקשר לפיטוריו של המערער. בהליך הנוכחי הגיש המערער לבית משפט קמא, לאחר שבקשתו לפטור מאגרה נדחתה, כתב תביעה מתוקן על סך 398,433 ₪, וכן תביעה למתן צו עשה.

ד.המשיבים הגישו לבית משפט קמא בקשה לסילוק על הסף, עקב חוסר סמכות עניינית ומעשה בית דין, וזאת לאור ההליכים הקודמים הרבים שהתנהלו בענין והכרעות שניתנו בהן. בהחלטתו מיום 6.8.09 קיבל בית משפט קמא, חלקית, את טענת העדר סמכות עניינית, ככל שזו מתייחסת לטענות המערער בדבר גרם הפרת חוזה והפרת חובה חקוקה, אך הוסיף וקבע כי יש לו סמכות עניינית לדון בתביעה ככל שזו מתייחסת לעילת הרשלנות, שקר מפגיע, שידול לשקר מפגיע, ולשון הרע, ואין בפסקי הדין שניתנו בעניינו של המערער, ובפרט בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה, כדי לחסום את המערער מלהוכיח את טענותיו כי התלונות שבתיקו האישי אינן נכונות או אינן אמיתיות.

ה.בפני בית משפט קמא נפרסה מסכת הראיות במלואה, נשמעו העדויות, הוגשו מוצגים שונים, ולרבות סיכומיהם של הצדדים. בית משפט קמא הבהיר בפסק דינו שהכרעתו מתמקדת באותן עילות שלא נדחו על הסף, משמע: רשלנות, לשון הרע, שקר מפגיע, ופגיעה בפרטיות.

ו.בית משפט קמא קבע, כי לא עלה בידי המערער לשכנעו בטענותיו לענין רדיפה אישית והתנכלות, וכן לא שוכנע בית משפט קמא בדבר קיומו של קשר סיבתי בין טענות אלה לבין פיטוריו של המערער. יחד עם זאת התרשם בית משפט קמא כי במקצת המקרים הפרו המשיבים את חובותיהם כלפי המערער, ונהגו כלפיו בחוסר תום לב ורשלנות באופן המקים לזכות המערער עילה לפיצוי כספי בגין הנזקים הבלתי ממוניים שנגרמו לו.

ז.בית משפט קמא קבע, כי עדות המערער, שהיתה עדות יחידה של בעל דין, לא היה בה כדי להציב תשתית מספקת לרדיפה, להתנכלות אישית, ולטענה בדבר מתן הוראות לעובדים לעקוב אחר המערער ולהגיש תלונות כזב כנגדו.

גם עדותו של מר יוסף חורי, שהחל לעבוד בבית החולים רק ביום 26.2.00, לא היה בה בפועל, לפי קביעת בית משפט קמא, כדי לבסס את טענותיו של המערער.

ח.בית משפט קמא הוסיף והדגיש, שמרבית התלונות כנגד המערער כלל לא הוגשו על ידי המשיבים מס' 2-4, אלא על ידי עובדים אחרים, שלא הוכח שהם שודלו או הונחו להגיש את התלונות על ידי מי מן המשיבים מס' 2-4.

ט.בית משפט קמא מציין, כי הונחו בפניו ראיות למכביר לכך שהמערער היה עובד בעייתי, והביא במו ידיו את הפיטורין על עצמו בשל התנהלותו זו. בית משפט קמא הוסיף, שהמערער הוכיח יחד עם זאת שהנהלת בית החולים לא יצאה מגדרה כדי "לבוא לקראתו".

י.עוד קבע בית-משפט קמא, כי הוכח שבמספר מקרים הוכנסו תלונות לתיקו האישי של המערער, בחוסר תום לב, ואף היה כשל בבירור התלונות ואופן תיוקן בתיקו האישי, אך לא הוכח קשר סיבתי בין מחדלים אלה לבין פיטוריו של המערער.

בסופו של דבר, כך מציין בית משפט קמא, נותרו שתי תלונות, שהוכח כי הוגשו בחוסר תום לב, ועם התנהלות בלתי תקינה בכל הקשור לאופן הטיפול והבירור של התלונות, אך לא זה מה שהסב למערער את הנזק הממשי שנגרם לו עקב פיטוריו, אלא לכל היותר גרם הדבר למערער לנזק שאיננו ממוני.

י"א.בית משפט קמא מציין, כי הפרת הזכות להליך הוגן או לקיום כללי הצדק הטבעי, עשויה להניב עילה עצמאית לפיצוי, בגין נזק שאיננו ממוני, גם אם התוצאה הסופית של פיטורין, לא היתה משתנה.

לפיכך, פסק בית משפט קמא לזכות המערער את סכומי הפיצויים כפי שכבר פירטנו בפתח דברינו (בסך כולל של 12,000 ₪), כשבית משפט קמא מציין שהפיצוי נפסק לאחר שכבר הובאה בחשבון התנהלותו של המערער, שלפחות ביחס לתלונות המאוחרות הכשיל את עריכת הבירור המאוחר שביקשו לעשות עימו.

י"ב.שני הצדדים ממאנים להשלים עם פסק דינו של בית משפט קמא, וערעוריהם מונחים בפנינו.

י"ג.בע"א 5957-01-13 מלין המערער בערעורו המפורט כנגד פסק הדין של בית משפט קמא, וסבור כי נפלו בפסק הדין טעויות מהותיות, ובכלל זה עצם הקביעה שאין קשר בין התלונות לבין פיטוריו של המערער, והן באשר לדרך פיטוריו. כמו כן שגה בית משפט קמא, לטענת המערער, משקבע שלא הוכחה רדיפה כנגד המערער.