כ' נ' עמיאל

אישה ערבייה חתמה על חוזה שכירות דירת מגורים בעיר עפולה. כעבור כשבוע מאז נחתם החוזה, ובטרם נכנסה השוכרת לדירה, הודיע בעל הדירה כי הוא מבטל את החוזה, הואיל ודיירי הבניין מתנגדים בתוקף לכניסת דיירת ערבייה לבניין. החוזה בוטל באופן חד צדדי. השוכרת מבקשת כעת לחייב את בעל הדירה לשלם לה פיצויים בשל הנזקים שנגרמו לה, לטענתה, בגין ביטול החוזה על רקע גזעני, בסך של 75,000 ₪. זו בתמצית התביעה שלפניי.

אעבור כעת לדון בתיק בהרחבה ותחילה אפרט רקע עובדתי. התובעת היא ערבייה, אזרחית ישראלית, גרושה, אימא לשישה ילדים, מהם קטין אחד ובגירה נוספת המתגוררים עמה. התובעת מועסקת כמטפלת סיעודית ומתגוררת בעפולה בשכירות כ-8 שנים. הנתבע הוא הבעלים של דירת מגורים בעפולה (להלן: "הדירה") בבניין מגורים ברח' קרן היסוד (להלן: "הבניין"). הדירה הושכרה עד לסוף חודש פברואר 2020 ולקראת תום תקופת השכירות פרסם הנתבע מודעה באינטרנט לגבי הדירה. במקביל, במהלך חודש פברואר 2020 חיפשה התובעת דירה חלופית להשכרה באתר האינטרנט "יד 2". התובעת חיפשה דירה הנמצאת בסמיכות לדירה בה התגוררה אז, וזאת בשל הקרבה לבית הספר בו מתחנך ילדה הקטין.

התובעת ראתה את המודעה של הנתבע ויצרה קשר טלפוני עמו. כאן גם מן הראוי לציין, כי התובעת הודיעה לנתבע כי היא ערבייה (למרות שכמובן לא הייתה עליה כל חובה לעשות כן, הערה שלי, מ.ד.). לאחר מספר פגישות שנערכו בין הצדדים, ביום 2.03.20 נחתם חוזה שכירות בין הנתבע לבין התובעת לתקופה שמיום 15.03.20 ועד ליום 14.03.21 (עם אופציה לשנה נוספת). דמי שכירות חודשיים נקבעו על סך של 2,850 ₪. ביום חתימת חוזה השכירות מסר הנתבע לתובעת מפתח כניסה לדירה כדי שתחל בניקיון ובהעברת חפציה האישיים. בהתאם לכך, הודיעה התובעת על סיום תקופת השכירות בדירה שהייתה בהחזקתה באותה עת ונערכה לשם מעבר לדירה החדשה, לרבות אריזת חפציה האישיים וכן הזמנת שירותי הובלה.

ביום 4.03.20 עדכן הנתבע את אחת הדיירות בבניין, המשמשת בוועד הבניין, בדבר השכרת הדירה לתובעת וביקש ממנה להוסיף את הנייד של התובעת באפליקציית מחסום הכניסה לחניה. למשמע שמה של התובעת, הדיירת שאלה את הנתבע אם התובעת ערבייה והנתבע אישר כי אכן מדובר בערבייה. כבר באותו יום נכתבו בקבוצת הווצאפ של דיירי הבניין הודעות רבות בגנות השכרת הדירה לתובעת בשל היותה ערבייה. הודעות הווצאפ כללו שיימינג של התובעת, גידופים כלפי הנתבע והצהרות הדיירים כי לבניין לא נכנסים ערבים וכי בכוונתם למרר לתובעת את החיים עד שהיא תברח מהדירה. הנתבע אף קיבל, לדבריו, טלפונים מצד מספר דיירי הבניין שטענו כי הוא לא יוכל להשכיר את הדירה שבבעלותו, כי הדיירים יחליפו מפתח וקוד כניסה לבניין על מנת שהתובעת לא תוכל להיכנס, וכי התובעת וילדיה יוטרדו וערבים לא יגורו בבניין.

בעקבות ההודעות והשיחות הנ"ל, הנתבע כתב מעט אחרי השעה 15:00 עוד באותו היום, הודעות בקבוצת הווצאפ של דיירי הבניין ובהן הוא הודיע להם כי הם ניצחו. אין בכוונתו לנהל מלחמות עם הדיירים. הנתבע אף ציין כי הוא מתבייש בדיירי הבניין שהינם גזענים ו"שהגענו לכזה שפל". כמו כן, כבר למחרת, ביום 5.03.20 הודיע הנתבע לתובעת כי בעקבות הודעת הווצאפ שנשלחה לדיירי הבניין, הודיעו לו הדיירים כי אינם מוכנים שהתובעת תיכנס להתגורר בדירה וכי אם תעשה כן, הם מתכוונים למרר לה את החיים. לדברי התובע, הוא הודיע לתובעת כי בנסיבות אלה לא ניתן יהיה לקיים את חוזה השכירות. אך התובעת הודיעה לנתבע כי אין בכוונתה להיכנע לאיומי דיירי הבניין וכי היא מבחינתה אינה חוששת כלל. עוד הבהירה התובעת לנתבע, כי אין לה כל ספק שלאחר שיכירו אותה דיירי הבניין, ישכח כעסם וכי במידה ולא, אם יאיימו עליה או יזיקו לה בכל דרך שהיא, תפנה למשטרה בהגשת תלונה.

עקב העובדה, כי התובעת עמדה על קיום חוזה השכירות, ביום 11.03.20 (ארבעה ימים טרם תחילת תקופת השכירות) הודיע הנתבע לתובעת באופן נחרץ וחד משמעי על ביטול החוזה ביניהם וביקש מהתובעת להשיב לו מפתח מהדירה. התובעת הודיעה שהיא עומדת על קיום החוזה ואינה מוכנה להשיב לו מפתח מהדירה וביקשה מהנתבע לתת לה גם מפתח מהמחסן ושלט לשער החנייה של הבניין. הנתבע סירב ואף שלח לתובעת הודעה בה כתב כי החוזה מבוטל וכי היא אינה יכולה להיכנס לדירה נגד רצונו. נוכח סירובה של התובעת להשיב לו מפתח מהדירה, הנתבע החליף צילינדר והתובעת לא יכלה להיכנס לדירה. אשר על כן, בשל ביטול חוזה השכירות, נאלצה התובעת לבטל שירותי ההובלה, לפרוק מחדש את חפציה הארוזים, ובלית ברירה להאריך את תקופת השכירות בדירה בה התגוררה באותה עת לשנה נוספת.

ביום 9.08.21 התקיים דיון הוכחות בתיק. מטעם התביעה העידה התובעת ואילו מטעם ההגנה העיד הנתבע. לאחר שמיעת העדים, ב"כ הצדדים סיכמו את טענותיהם בעל-פה.

דיון והכרעה

למעשה אין מחלוקת בין הצדדים, כי חוזה השכירות בוטל על ידי הנתבע ביום 11.03.20. הסוגיות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין בתיק זה הן כדלהלן:

א. לשיטתו של הנתבע, ביטול החוזה על ידו היה בנסיבות המתוארות בסעיף 18(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 (להלן: "חוק החוזים תרופות"), ואילו לשיטת התובעת, ביטול החוזה על ידי הנתבע נעשה בשל מניעים הקשורים באפליה על רקע גזעני נוכח היותה של התובעת ערבייה;

ב. לטענת הנתבע, בסיטואציה שנוצרה, התעקשותה של התובעת לקיים את חוזה השכירות אינו יכול להיחשב כשימוש בתום לב בזכות הנובעת מן החוזה, וזאת בניגוד לסעיף 4 לחוק השכירות והשאילה, תשל"א-1971 (להלן: "חוק השכירות"). לעומת זאת, לשיטת התובעת, הנתבע הוא זה שנהג בחוסר תום לב והפר את החוזה הפרה יסודית.