כ' נ' עו"ד יניב אינסל - נאמן

           בקשה לדיון נוסף בפסק-דינו של בית המשפט העליון בע"א 4619/15 מיום 14.8.2017 (המשנה לנשיאה א' רובינשטיין והשופטות ד' ברק-ארז ו-ע' ברון) אשר קיבל ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב בתיק פש"ר 27603-11-09 והורה על ביטול הענקה של המשיב 2 למבקשת (להלן: פסק הדין בערעור).

1. המשיב 2 העביר את זכויותיו בדירה למבקשת במסגרת הסכם גירושין וכעבור חמש שנים הוכרז כפושט רגל. המשיב 1, הנאמן לנכסיו של המשיב 2 (להלן: הנאמן) עתר לבית המשפט המחוזי בבקשה לפי סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל, התש"ם-1980 (להלן: הפקודה) לבטל את הענקת הזכויות בדירה למבקשת. יצוין כי בעת שהוגשה הבקשה כבר נמכרה הדירה לצד שלישי והבקשה הייתה למעשה להשבת חלקו היחסי של המשיב 2 בתמורת הדירה לקופת פשיטת הרגל. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה והנאמן ערער על ההחלטה לבית משפט זה. המשיב 3, הכונס הרשמי, תמך בערעור.

2. בית משפט זה (השופטת ע' ברון בהסכמת המשנה לנשיאה (בדימ') א' רובינשטיין והשופטת ד' ברק-ארז) קיבל את הערעור והורה על ביטול ההענקה. בית המשפט עמד על לשונו ותכליתו של סעיף 96 לפקודה וקבע כי אין מחלוקת שהזכויות בדירה הן נכס כהגדרתו בסעיף, אשר הועבר למבקשת בשנת 2005 במסגרת הסכם הגירושין - ארבע שנים טרם הגשת הבקשה למתן צו כינוס נכסים וכחמש שנים טרם הכרזת המשיב 2 כפושט רגל. משכך, ומשלא נטען אחרת, נקבע כי הנאמן עמד בנטל הראשוני להראות כי ההענקה באה בגדר התקופה הקבועה בסעיף 96(ב) לפקודה. בית המשפט קבע כי לא היה מקום לאחד את השאלה בדבר תום ליבה של המבקשת עם שאלת כושר פירעונו של החייב, שכן מבחן כושר הפירעון הקבוע בסעיף 96(ב) הוא מבחן שבעובדה ואינו קשור בשאלה האם המקבל מכוח ההענקה ידע על כך. בית המשפט ציין כי בית המשפט המחוזי לא הכריע בשאלה זו, אך הוסיף כי מהחלטת בית המשפט המחוזי, מהסיכומים שהגישה המבקשת בערעור ומדברי בא-כוחה בדיון נלמד כי המבקשת לא עמדה בנטל להוכיח שהחייב היה סולבנטי בעת ההענקה וכי היא "שבה ונסמכה על ידיעותיה הלכאוריות מן התקופה הרלוונטית שלפיהן בני הזוג חיו ברמת חיים גבוהה". משכך, פנה בית המשפט לדון בשאלה האם חל בעניינה של המבקשת החריג הקבוע בסעיף 96(ג)(2) לפקודה הקובע כי:

"'הענקה', לענין סעיף זה – לרבות כל העברה, אך למעט הענקה:

(1) ...

(2)  לטובת קונה או בעל שעבוד בתום לב ובתמורה בת-ערך.

(3) ...

           בית המשפט הפנה לממצאיו העובדתיים של בית המשפט המחוזי לפיהם המבקשת ידעה על חובותיו של המשיב 2 וכי דבר זה היה אף אחד מהגורמים שהובילו לקרע בנישואי בני הזוג. בהקשר זה הפנה בית המשפט לסעיף 7.3 להסכם הגירושין הקובע כי "הבעל מתחייב לשלם, בעצמו ועל חשבונו, את כל חובותיו והלוואותיו ב'שוק האפור' וכן את כל ההלוואות שנטל מאחרים למיניהם" וכן לסעיף 7.6 להסכם לפיו "הבעל מצהיר ומתחייב כי כל חובות שנוצרו ו/או הלוואות שניטלו ב'שוק האפור' ומאחרים כאמור נוצרו ו/או ניטלו על ידו שלא לצורך מחייתם של בניה"ז". בית המשפט ציין כי על פי ההלכה הפסוקה "די בכך שמקבל ההענקה ידע כי מעניק הנכס נתון במצב כלכלי קשה שממנו הוא יכול להסיק כי הנושים ייפגעו אם ההענקה תבוצע, ולא נדרשת ידיעה פוזיטיבית לחדלות הפירעון או לפגיעה בנושים" (ההדגשה במקור; שם, בפסקה 16). בהסתמך על קביעתו העובדתית של בית המשפט המחוזי כי המבקשת ידעה בעת ההענקה שהמשיב 2 נתון בחובות ל"שוק האפור", קבע בית המשפט כי ברי שהיא הייתה יכולה להסיק שנושיו ייפגעו כתוצאה מן ההענקה ועל כן לא ניתן לקבוע שהיא תמת לב. על כן, נפסק כי המבקשת אינה זכאית להגנת סעיף 96(ג)(2) לפקודה. בית המשפט ציין בהקשר זה כי על פי ההלכה הפסוקה לא נדרשת בהקשר זה כוונת תרמית או כוונה להבריח נכסים והדגיש כי קביעתו אינה משנה או מכרסמת בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי ובכלל זה הקביעה לפיה הסכם הגירושין היה אמיתי ובבסיסו רצון כן לפירוד. לבסוף הוסיף ודחה בית המשפט את טענת המבקשת לפיה אין לראות בהעברת הזכויות כהענקה אלא כאיזון משאבים. המשנה לנשיאה (בדימוס) והשופטת ברק-ארז הצטרפו לפסק-דינה של השופטת ברון תוך שציינו כי המקרה דנן שונה מדעיקרא מהנסיבות שנדונו בע"א 4352/15 קורן נ' הראל (2.8.2017)) (להלן: עניין קורן). סיכומם של דברים, נקבע כי ההענקה למבקשת בטלה ועליה להשיב לקופת פשיטת הרגל את חלקו של המשיב 2 בתמורה שהתקבלה ממכירת הדירה וזאת לאחר קיזוז המשכנתא, דמי התיווך והחוב למינהל מקרקעי ישראל והכל כמפורט בסעיף 58 להחלטת בית המשפט המחוזי.

3.  מכאן הבקשה דנן שבה טוענת המבקשת כי בפסק הדין בערעור נקבעה הלכה חדשה וקשה. לטענתה מקום שבו לא נקבע ממצא עובדתי על ידי הערכאה הדיונית, מן הראוי כי ערכאת הערעור תשיב את התיק לערכאה הדיונית לצורך השלמת פסק הדין ולא תקבע את הממצא בעצמה. בענייננו, טוענת המערערת כי שגה בית המשפט בכך שקבע ממצא עובדתי בכל הנוגע לכושר הפירעון של המשיב 2 בזמן ההענקה. עוד נטען כי בית המשפט לא הכריע בשאלה עד מתי ניתן להגיש בקשות לביטול הענקות מכוח סעיף 96 לפקודה וכי המקרה דנן נמנה עם אותם מקרים חריגים שבהם יש להחיל את דוקטרינת השיהוי ולדחות את תביעת הנאמן, כפי שנסקר בדעת המיעוט של השופטת ברק-ארז בענייןקורן. בהקשר זה טוענת המערער כי יש הכרח להחיל את דוקטרינת השיהוי קונקרטית על בקשות לביטול הענקה, וזאת כאמצעי למניעת "גרירת רגליים" מצד בעלי תפקיד ועל מנת להתוות להם דרך התנהלות אחרת, המביאה בחשבון את האינטרס הלגיטימי של מקבל ההענקה. המבקשת מוסיפה ומלינה על הממצא העובדתי לפיו המשיב 2 היה חדל פירעון בעת ההענקה. עוד נטען כי יש לעיין מחדש במבחן תום הלב לצורך תחולת החריג הקבוע בסעיף 96(ג)(2) לפקודה, שכן לא די לגישת המבקשת בכך שמקבל ההענקה ידע על כך שהחייב שקוע בחובות במועד ביצוע ההענקה, ולטענתה במקרה של "טייקונים" חובות אינם מלמדים על חדלות פירעון ובנוסף קיים פער מידע מובנה בין מקבל ההענקה לבין ה"טייקון" שאינו מאפשר לו לדעת את המצב לאשורו. לבסוף עותרת המבקשת לעכב את ביצוע פסק הדין מכיוון שאין בידיה את הסכום הנדרש לשם ביצועו ואף יש לה חובות גדולים לצדדים שלישיים.

4. דין הבקשה להידחות.