ישראלי נ' ברעם ואח'

פסק דין

כיצד ניתן לאמוד עגמת נפש? תביעה ע"ס 50,000 ₪ בגין עגמת נפש שנגרמו לתובעת כתוצאה מאלימות פיזית ומילולית שהתבטאה בעיכוב חפצים, עד כי היה הצורך בהתערבות בית המשפט, בזריקת חפצי התובעת לטענתה, לאחר שעזבה את דירת התובעת בה התגוררה במשך כחודש ימים.

עניין החזרת החפצים נדון בפני כב' השופט רמזי חדיד בתיק 35296-06-10.

הובעת גב' פולה ישראלי חשה פגועה, קרבן לאלימות פיזית ומילולית מצד הנתבעת – בעלת הדירה בה התגוררה ובנה של הנתבעת מס' 2.

התובעת טענה כי שילמה שכר דירה מראש בסך 850 ₪ אך הנתבעת סירבה לתת לה קבלה או אישור שאכן שילמה.

הנתבעים טענו בכתב הגנתם כי התובעת לא הסכימה לחתום על הסכם שכירות והם נאלצו להזעיק את המשטרה על מנת לפנותה מהדירה. באמצעות תיווך המשטרה שילמה להם התובעת 50 ₪ השתתפות בהוצאות ונקבע מועד לפינוי.

חלק מהחפצים אכן הושארו בדירה, והנתבעים סירבו לתת לה אותם, לטענת הנתבע 2 עד שתשלם. מכל מקום היה צורך בהתערבות בת המשפט על מנת שהחפצים יוחזרו.

ביום 2.9.2012 הופיעו התובעת והנתבע 2. הנתבעת 1 לא הגיעה לדיון. נמסר כי היא נמצאת בבית אבות, ואכן לאחר מכן הומצא אישור כי היא נמצאת בבית אבות בן יהודה במחלקה הסיעודית 1.8.2011.

שמעתי את התובעת והנתבעת והודעתי כי פסק הדין ישלח לצדדים בדואר.

מאוחר יותר הגישה התובעת בקשה לשמיעת עדים, אך חזרה בה וביקשה ליתן פסק דין.

האירועים נשוא כתב התביעה התרחשו במשך חודש אחד בין ה – 13.4.2010 ל – 18.5.2010.

התובעת הגישה תצהיר עדות ראשית למרות שפטרתי את הצדדים מכך על מנת לחסוך בהוצאותיהם.

התובעת טענה כי הנתבעת סירבה לחתום על חוזה שכירות ואילו הנתבע 2 טען כי לדברי אמו, התובעת היא זו שסירבה לחתום על החוזה.

הנתבע 2 אישר כי רצו לפנות את התובעת מן הדירה ולשם כך הזמינו משטרה. התובעת חלקה על תאורו של הנתבע 2 את צורת עזיבתה – וטענה כי הוא זרק את חפציה וגם הוא וגם אמו דיברו אליה בצורה פוגעת ומעליבה.

אין ספק שהתובעת חשה פגועה משנאלצה אחר חודש בלבד לעזוב את הדירה. מהתיעוד הרפואי שצירפה עלה כי ככל הנראה אין לה מקום מגורים קבוע והיא נעה ונדה מדירה לדירה ואין לה מרגוע. התובעת אישה מבוגרת ולא בריאה.

הנתבעת אף היא מבוגרת ואינה בריאה.

אין בפקודת הנזיקין עוולה ששמה העלבה ויחס לא טוב בגינה ניתן לפסוק פיצויים, אך ישנה עוולה של עיכוב מטלטלין שלא כדין – סעיף 49 לפקודת הנזיקין.

הנתבעים עיכבו את מטלטליה של התובעת שלא כדין עד כי היה צריך התערבות בית המשפט להחזירם. לנתבעים לא היתה הגנה של ממש להוכיח כי העיכוב היה כדין, ועל כן עוולו כלפי התובעת עוולה זו.

התביעה היא ע"ס 50,000 ₪, וכפי שכבר נאמר בעבר, הסכום הוא דמיוני.

התובעת ציפתה כי תוכל לגור בדירה יותר מאשר חודש אחד ונאלצה לעזוב ולחפש מקום אחר, וגם אם לא היה הסכם כתוב, בהעדר עדות הנתבעת, אני מקבלת את גרסת התובעת כנכונה. נגרם לה נזק בעצם העובדה שהיא נאלצה לעזוב את הדירה מבלי שיהיה לה מקום מגורים אחר, בכך שלא יכלה לאסוף את חפציה וכי לא הוחזרו לה כל החפצים בצורה נאותה ובמועד. לכך היה שותף גם הנתבע 2 אשר בעצתו על פי עדותו שלו, הוזמנה המשטרה.