ירימי נ' מדינת ישראל

פסק דין

א.הערעור מתקבל, אני מזכה את המערער מחמת הספק.

ב.בפניי ערעור על פסק דין בית משפט קמא שניתן ביום 4.3.13 (בית משפט תעבורה פתח תקווה) בתיק ת"ד 9968-02-11 (כב' השופטת מגי כהן), במסגרתו הורשע המערער בעבירות שעניינן אי מתן זכות קדימה להולך רגל במעבר חצייה בניגוד לתקנה 67 לתקנות התעבורה, נהיגה רשלנית לפי סעיף 62(2) + 38(2) לפקודת התעבורה, גרימת נזק עבירה על סעיף 21(ב)(2) לתקנות התעבורה; גרימת חבלה של ממש, עבירה לפי סעיף 38(3) לפקודת התעבורה.

העונש שגזר בית המשפט קמא קנס בסך 1,800 ₪ שישולם בשישה בתשלומים שווים ורצופים החל מיום 4.4.13 ובכל 4 לחודש שלאחריו; פסילת רישיון נהיגה בפועל לתקופה של 7 חודשים, תחילת ריצוי הפסילה מיום 4.4.13 שעה 12:00; פסילת רישיון נהיגה לתקופה של שלושה חודשים על תנאי למשך שלוש שנים שלא יעבור על עבירה/ עבירות בהן הורשע או אחת מעבירות המפורטות בתוספת הראשונה או בתוספת השנייה לפקודת התעבורה [נוסח חדש] תשנ"א – 1961 ויורשע בגינה.

ג.העובדות העולות מכתב האישום כדלקמן:

ביום 17.10.10 שעה 08:10 לערך נהג המערער באוטובוס ציבורי בין עירוני שמספרו 88-038-01 בעיר גדרה ברחוב רמז לכיוון רחוב ויצמן, ברחוב וויצמן נמצא מעבר חצייה מוצב תמרור ג7.

למערער יוחסה נהיגה ברשלנות וקלות ראש, בכך שלא האט ולא עצר את רכבו בהתקרבו למעבר חצייה, לא נתן זכות קדימה להולך הרגל תובל אביבי (להלן: "הולך הרגל") שבאותה עת חצה את הכביש במעבר חצייה בהליכה רגילה מימין לשמאל כיוון נסיעת המערער ומנע ממנו להשלים את חציית הכביש בבטחה, גרם לתאונה ופגע בהולך הרגל עם רכבו.

כתוצאה מכך, נחבל הולך הרגל בגופו חבלות של ממש – שברים בכפות הרגליים.

לא הייתה מחלוקת בין הצדדים לעניין התרחשות התאונה, הזמן והמקום, כך גם לא הייתה מחלוקת בעניין פגיעת הולך הרגל מהאוטובוס וגרימת החבלות. המחלוקת הינה בעניין אחריות המערער לתאונה, אם כן אם לאו ונסיבות התרחשות התאונה.

במסגרת הכרעת הדין, קבע בית המשפט קמא הקביעות כדלקמן:

1.הולך הרגל נפגע במעבר החצייה ולא על המדרכה.

2.בית משפט קבע כי הולך הרגל נפגע מגלגליו האחוריים של האוטובוס בלבד.

3.המערער יכול היה להבחין בהולך הרגל מבעוד מועד ולמנוע התאונה לאור קיומו של שדה ראייה פתוח מכיוון נסיעת המערער, הן למעבר החצייה והן למדרכה בקטע הדרך שלפניה. היה על המערער לצפות את האפשרות שהולך הרגל ירד למעבר החצייה, ולהתאים את נסיעתו לאפשרות זו ולבלום במידת הצורך. על המערער היה לעצור קודם מעבר החצייה ולמנוע את הפגיעה בהולך הרגל.

4.לאור העובדה כי אף לפי דברי המערער מדובר באזור בתי ספר, היה המערער ער לאפשרות של חציית ילדים את הכביש בדרכם לבית הספר, אך המערער לא התנהג באופן זהיר יותר כמצופה ממנו. קיומו של בית ספר בקרבת מקום מחייבת את המערער לנהוג במשנה זהירות ולוודא כי אין בכוונת ילדים המצויים על המדרכה לחצות את הכביש. היה על המערער לצפות התנהגות הולך הרגיל במיוחד כשמדובר בנער צעיר, להאט, לעצור מבעוד מועד ולמנוע הפגיעה.

5.חובתו של נהג המתקרב למעבר חצייה על פי תקנה 52(6) לתקנות התעבורה להאט את מהירות נסיעתו ובמידת הצורך לעצור רכבו בכל מקרה בו צפויה סכנה לעוברי דרך ובמיוחד בהתקרבו למעבר חצייה. על פי תקנה 67, חובה על נהג המתקרב למעבר חצייה לאפשר להולכי הרגל להשלים את החצייה בבטחה וככל שיש צורך בכך, גם לעצור את רכבו.

טענת המערער כי הולך הרגל כנראה מיהר וקפץ לכביש, אינה מסירה מחובתו לנהוג במשנה זהירות, כאשר מדובר באזור בתי ספר ובשעת בוקר בה ממהרים התלמידים להגיע לכיתות הלימוד. על המערער היה לצפות, כי באזור ילדים עשויים לחצות כביש שלא בזהירות ועל כן ממנו נדרשת חובת זהירות מוגברת. המערער עצמו היה ער לחובתו זו לאור טענתו, כי יש נערים הקופצים לכביש והוא נתקל בזאת מדי יום, מכאן הסיק בימ"ש קמא, כי המערער היה ער לחובתו אך לא עמד בה.

חובת הצפיות קיימת גם כאשר הנעשה על המדרכה ליד מעבר חציה מוסתר מעיניו של הנהג ובענייננו אין מחלוקת, כי המערער נסע באיטיות אל מעבר החציה, תוך כדי פנייתו ימינה, אך לא עצר את רכבו, אלא, רק לאחר שפגע בהולך הרגל.

היה על המערער לצפות אפשרות שהולכי רגל שאינם נראים ירדו למעבר חציה (ע"פ 827/01 שטרייזנט נ' מ"י, פד"י נ"ז (5) 506, 520). עוד קבע ביהמ"ש, כי חובת זהירות מוגברת נקבעה כלפי ילדים המצויים בסמוך לכביש גם בנסיבות שלא היה בהן ללמד כי בכוונתם לחצות את הכביש גם שלא במעבר חציה. (ע"פ 5874/76 מזרחי נ' מ"י פד"י ל"א (2) 617, ע"פ 450/74 ג'לי נ' מ"י, פד"י ל' (1) 214).

ד.בנימוקי הערעור נטען:

1.הולך הרגל הלך על המדרכה מימין לאוטובוס עם כיוון נסיעת האוטובוס, נפגע מהגלגל האחורי הימני של האוטובוס דהיינו במרחק של כ – 8.4 מ' מחזית האוטובוס ובנסיבות אלה לא היה בשום שלב במיקום כלשהו מול חזית האוטובוס ומימין לחזית ועל כן, בית משפט קמא טעה משביסס הכרעת הדין על שדה הראייה הנשקף מול חזית האוטובוס ולימינו.