ירון יובל נ' איי.איי.ג'י. ישראל חברה לביטוח בע"מ

פסק דין

1.התובע עבד בנתבעת כחמש שנים עד שהתפטר. עובר להתפטרותו, הנתבעת הבטיחה לתובע כי ישוחררו לו 75% מהפיצויים שנצברו לזכותו בפוליסת ביטוח מנהלים, אך לאחר שהנתבעת גילתה שהתובע עבר לעבוד בחברה מתחרה, חזרה בה מהסכמתה. זהו הרקע לתובענה שבפני.

2.רקע עובדתי רלוונטי

א.התובע עבד בנתבעת החל מחודש אוקטובר 2004 ועד יום 14.5.09.

ב.התובע מסר הודעת התפטרות ביום 22.3.09 (נספח א' לתצהיר ליאור שיינין).

ג.לאחר שמסר את הודעת ההתפטרות, בתחילת חודש אפריל 2009, התובע פנה לממונה עליו, מר ליאור שיינין, סמנכ"ל אגף ביטוחי פרט בנתבעת (להלן – שיינין) וביקש שהנתבעת תשלם לו את פיצויי הפיטורים.

ד.שיינין העביר את בקשת התובע לסמנכ"ל משאבי אנוש בנתבעת, גב' פזית קליר (להלן – קליר) וזו העבירה את הבקשה למנכ"ל הנתבעת, גב' חווה פרידמן שפירא (להלן – פרידמן שפירא).

ה.פרידמן שפירא אישרה שחרור של 75% מכספי פיצויי הפיטורים אשר נצברו לזכות התובע בפוליסת ביטוח המנהלים, כפוף לביצוע חפיפה לשביעות רצונו של שיינין.

ו.הודעה בדבר ההחלטה לשחרור 75% מכספי הפיצויים הצבורים נשלחה לתובע ביום 23.4.09 (נספח ב' לתצהיר שיינין).

ח.התובע החל לעבוד ב"ביטוח ישיר", שהיא חברה המתחרה בנתבעת, ביום 17.5.09, שלושה ימים לאחר ניתוק יחסי עובד – מעביד בין הצדדים.

ט.הנתבעת גילתה שהתובע עובד בביטוח ישיר סמוך לתחילת עבודתו שם.

י.משהדבר נודע לפרידמן שפירא, היא הורתה שלא לשחרר את כספי הפיצויים לתובע.

3.לטענת התובע, הודעת דוא"ל שהועברה בין קליר לשיינין, מיום 7.4.09 (נספח א' לתצהיר התובע) מהווה התחייבות בכתב לשלם לו את פיצויי הפיטורים. משניתנה התחייבות זו, הנתבעת אינה יכלה לחזור בה. הטענה כי נושא המעבר לחברה מתחרה הוא עקרוני בעיני הנתבעת אינה מתיישבת עם העובדה שהנושא כלל אינו נכלל באותה הודעת דוא"ל. טענות הנתבעת מהוות טענות בעל פה כנגד מסמך בכתב ועל כן יש לדחות אותן. מעבר לכך, לא הוכח שהתובע אכן אמר למי מהנתבעת כי הוא עומד לעבור לתחום עיסוק אחר ומדובר בהסתמכות של הנתבעת על שיחות מסדרון בלתי מחייבות. עוד נטען כי חזרתה של הנתבעת מההסכמה מהווה פגיעה בחודש העיסוק שלה התובע.

4.לטענת הנתבעת, הסכמתה לשחרור כספי הפיצויים נעשתה על יסוד מצגים של התובע כי אינו מתכוון להמשיך לעבוד בתחום ביטוח. כאשר התובע נשאל על כך במפורש, ענה שהוא מתכוון לחפש עבודה בתחום הפיננסים או הסלולר. העובדה שהתובע הסתיר מהנתבעת את כוונותיו האמיתיות מעידה על כך שאף הוא הבין שנושא המעבר לחברה מתחרה מהווה תנאי שהנתבעת לא תוכל להשלים איתו.

עוד נטען כי הנתבעת רשאית לחזור מההסכמה שניתנה, על יסוד סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973.

5.לישיבת ההוכחות התייצבו העדים הבאים: התובע, מנהלו הישיר של התובע, מר ליאור שיינין, סמנכ"לית משאבי אנוש בנתבעת, גב' פזית קליר ומנכ"לית הנתבעת, גב' חווה פרידמן שפירא.

6.לאחר ששמעתי את העדים ושקלתי את טיעוני הצדדים הגעתי למסקנה כי דין התביעה להידחות. להלן יפרטו הנימוקים למסקנה זו.

7.טיעונו של התובע מסתמך על שני אדנים מרכזיים: האחד, כי הודעת דוא"ל מיום 7.4.09, נספח א' לתצהיר התובע, מהווה התחייבות בכתב של הנתבעת כלפיו ועל כן אין מקום להציג ראיות בכתב בנוגע למסמך זה. משנושא העבודה בחברה מתחרה אינו נזכר במסמך, יש לדחות את טעות הנתבעת.

האדן השני עליו התובע מבסס את טיעונו הוא במישור העובדתי. לטענת התובע, לא הוכח שהתובע אכן אמר למי מהנתבעת כי הוא עומד לעבור לתחום עיסוק אחר ומדובר בהסתמכות של הנתבעת על שיחות מסדרון בלתי מחייבות.

8.הודעת הדוא"ל עליה התובע משתית את תביעתו היא הודעה מקליר לשיינין, בה נרשמו הדברים הבאים: