יצחק רוט נ' מדינת ישראל- רשות הדואר ואח'

פסק דין

עניינה של התובענה שלפני בדרישת התובע להורות על פינויה וסילוקה של הנתבעת 2, חברת דואר ישראל בע"מ (להלן גם: "חברת דואר ישראל"), מנכס המצוי בבעלותו וזאת בהתבסס על הטענה, כי הסכם השכירות מיום 1.7.1976 אשר נחתם בין בעליו הקודמים של הנכס לבין הנתבעת 1 (להלן: "רשות הדואר") בטל, ולפיכך אין עוד לנתבעת 2 זכות דיירות מוגנת בנכס מכוח הסכם זה. לחלופין התבקש בית המשפט לקבוע דמי שכירות ראויים וליתן צו לפיצול סעדים שיאפשר את גבייתם, וכן לאסור על הנתבעת 2 לבצע כל שיפוצים או שינויים במושכר.

א. רקע

התובע הוא הבעלים של נכס ברחוב איכילוב בפתח תקווה, הידוע גם כגוש 6380 חלקה 111 (להלן: "הנכס").

ביום 1.7.1967 נחתם הסכם להשכרתו של הנכס בין בעליו של הנכס אז, מר זלמן גרדליק לבין ממשלת ישראל, אשר יוצגה על ידי יושב ראש ועדת הדיור המרכזית והחשב הכללי (להלן: "הסכם השכירות"). יצוין, כי אין מחלוקת, כי על הסכם השכירות חל חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972 (להלן: "חוק הגנת הדייר").

בהמשך לכך, נחתם בשנת 1987 הסכם בין ממשלת ישראל לבין רשות הדואר, תאגיד סטטוטורי שהוקם על פי חוק רשות הדואר, תשמ"ו-1986 (להלן: "חוק רשות הדואר"). בהסכם זה הובהר, כי בהתאם לחוק רשות הדואר, מועברות לרשות הדואר זכויות המדינה במספר נכסים, וזאת לצורך מתן שירותי דואר. בין היתר הועברו לרשות הדואר נכסי מקרקעין ובפרט, הנכס נושא תובענה זו.

שנים לאחר מכן הוחלט על ביצועה של רפורמה מקיפה ברשות הדואר. במסגרת הוראות פרק ד' בחוק המדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2004 (תיקוני חקיקה), התשס"ד-2004, שונה שמו של חוק רשות הדואר ל"חוק הדואר, תשמ"ו-1986" (להלן: "חוק הדואר"), וכן תוקנו הוראות שונות בחוק (להלן: "תיקון מס' 8"). במסגרת זו הוחלט על הקמתה של הנתבעת 2, חברת דואר ישראל, שהיא חברה ממשלתית. בהמשך לכך, נחקק בשנת 2006 צו המדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2004 (תיקוני חקיקה) (מועד תחילתו של פרק ד' לחוק), התשס"ו-2006. בהתאם לצו זה, החל מיום 1.3.2006 באה חברת דואר ישראל בנעליה של רשות הדואר, אשר באותו מועד חדלה להתקיים.

ביום 30.7.2008 הוגשה התביעה דנן אשר בה התבקש בית המשפט להורות על סילוק ידן של הנתבעות מהנכס, בטענה, כי בעקבות תיקון מס' 8 בטל הסכם השכירות.

בהחלטתו מיום 5.7.2009 הורה בית המשפט (כב' השופט נחום שטרנליכט) למחוק את התביעה כנגד הנתבעות 1 ו-3 על הסף (להלן: "ההחלטה בדבר הסילוק על הסף"). התביעה כנגד הנתבעת 4 נמחקה בהסכמת הצדדים ביום 18.4.2012, לאחר שהובהר, כי לא הוצב בנכס כל מכשיר מטעמה, כך שאין בסיס לטענה, כי היא מחזיקה בו. לפיכך, עניינה של החלטה זו בתביעה כנגד הנתבעת 2 בלבד. לא אדרש לטענות בסיכומים כנגד הנתבעות שנמחקו.

יש לציין, כי במקביל להליך שהתנהל לפני, ביום 28.11.2010, הוגשה תובענה של חברת דואר ישראל נגד התובע להפחתת דמי השכירות המשולמים בגין הנכס ולביצוע שיפוצים במושכר, המתבררת לפני בית הדין לשכירות בפתח תקווה (תיק שכירות 55804-11-10, להלן: "ההליך המקביל"). עוד יצוין, כי עיקר התיקונים המבוקשים נגעו לטענת חברת דואר ישראל, כי מערכת החשמל בנכס אינה תקינה ומסוכנת לציבור, וכן לדרישתה להתקנת מערכת מיזוג אוויר מיני מרכזית משום שהמערכת הישנה יצאה מכלל שימוש.

ב. טענות הצדדים

טענות התובע

לשיטת התובע, משמעות הקמתה של חברת דואר ישראל והעברת זכויותיה של רשות הדואר אליה היא, כי הסכם השכירות בטל ויש להורות על פינוי הנכס. לטענתו, העברת זכויותיה של רשות הדואר לחברת דואר ישראל מהווה נטישה של הנכס, ובמעשה זה איבדה רשות הדואר את זכויותיה לפי חוק הגנת הדייר.

התובע טען, כי מטרת השכירות היתה למתן שירותי דואר במתכונתם בעת חתימת ההסכם, ואין עוד הצדקה לשכירות כאשר מתקיימת בנכס פעילות עסקית ענפה. בהקשר זה נטען, כי חברת דואר ישראל מכרה פוליסות ביטוח לרכב ולנסיעות בסניפים, כמו גם מוצרים אחרים שונים, באופן המהווה השכרת משנה ועשיית רווח בלתי הוגן על חשבונו של התובע. עוד טען התובע, כי חברת דואר ישראל לא שילמה דמי שכירות במועד. לטענת התובע, גם טעמים אלה מצדיקים את פינויה של הנתבעת 2 מהנכס.

לחילופין, התבקש בית המשפט לקבוע מהם דמי השכירות הראויים בגין המושכר וליתן צו פיצול סעדים. התובע הלין על התיקונים אשר ביקשה חברת דואר ישראל לבצע בנכס, ובית המשפט התבקש להורות לנתבעת לא לבצע בנכס כל שיפוצים או שינויים.

טענות הנתבעת

הנתבעת 2 טענה, כי אין כל בסיס לטענת הנטישה שהועלתה על ידי התובע, שכן טענה זו נדחתה זה מכבר על הסף בהחלטה בדבר הסילוק על הסף.

בכל הנוגע למטרת השכירות, הבהירה הנתבעת 2, כי עיון בהסכם השכירות מלמד שאין כל סייג, תנאי או הגבלה המוטלת על חברת דואר ישראל בנוגע לשימוש המותר בנכס. לטענתה, במסגרת ניהול ההליך הוכח, כי טענת התובע, כי חברת הדואר מוכרת ביטוח נסיעות וביטוח רכב במושכר על ידי גורם שלישי, חסרת כל בסיס. הנתבעת 2 הדגישה, כי אין כל בסיס לטענות בדבר איחור בתשלום דמי השכירות. מעבר לכך נטען, כי ממילא אין בכוחן של עובדות אלה, גם לו היה בהן ממש, להקים עילה לפינויה של הנתבעת 2, וטענות התובע בהקשר זה מהוות גם הרחבת חזית אסורה.

בכל הנוגע לדרישה לקביעת דמי שכירות ראויים, לטענת הנתבעת 2, מצוי העניין בבירור לפני בית הדין לשכירות. הנתבעת הוסיפה, כי המחלוקת בין הצדדים בנוגע לשיפוץ המושכר כבר הוכרעה בהליך המקביל ועל כן יש לדחות את התביעה בעניין זה.

ג. דיון והכרעה