יפימוב נ' כפר הנוער דוד רזיאל ואח'

הדיון בתביעה זו פוצל כך שראשית נדונה שאלת החבות. התובע, יליד 24.4.87 למד בכפר הנוער דוד רזיאל בכתה י"א. בזמן ארוחת הצהריים, ביום 2.2.03 חברו של התובע קינטר אותו, כשהשליך מפיות נייר לצלחת האוכל שלו. לכך קדמו מעשי קינטור אחרים. החבר ברח מהתובע, והתובע מיהר אחריו, עפ"י עדותו התכוון לדחוף את המפית לצוורונו של החבר. החבר פתח את דלת הזכוכית של חדר האוכל עבר אותה והניח לה להסגר אחריו, ואולי גם הדף אותה אחורה (כך סבור התובע). התובע מיהר אחריו. לדבריו,  בהליכה מהירה, לדברי חבר אחר, רומן חיפץ (שראה את האירוע ורשם מזכר מיד לאחר מעשה), ממש בריצה. כך גם סבר עד ראיה נוסף בשם אלכס ז'דנוב, שרשם מזכר (אף שלא העיד). התובע העיד שפשט את ידיו קדימה כדי להדוף את הדלת אך הזכוכית התנפצה בעת המגע. התובע לא זכר אם פציעתו  נגרמה תוך שגופו חדר לשטח הזכוכיות השבורות של הדלת. כך הוא סבר שקרה, אך לדבריו אמר לו אלכס ז'דנוב, שלא זה מה שקרה בפועל. זכרונו של התובע בנקודה זו קטוע.  בשלב הבא  של האירוע הזכור לו, הוא כרע על הרצפה כשאגרופיו קפוצים והרצפה מלאה שברי זכוכיות. התובע נפצע מהזכוכיות, בגב היד בשתי הידיים, בחזה ובפנים.

עדי ההגנה לא ראו את האירוע, אלא שמעו עליו מכלי שני. טענות הנתבעים, שהתובע ביצע "מעשה ונדליזם" בעט בדלת או חבט בה באגרופו מנוגדות לראיות. אין כל עדות התומכת בטענות אלה. גם עד ההגנה מר שמעוני שרשם דו"ח על הפציעה לא טען שם אלא שהתובע הושיט את ידיו אל הזכוכית וזו התנפצה. איש מהצדדים לא הגיש חוו"ד מומחה, תיעוד או ראיה על מבנה הדלת, על איפיון הזכוכיות שבה או על מנגנון ההאטה שלה. ב"כ התובע הפנה לעדי ההגנה שאלות בנוגע לתקן הישראלי, שממנו עולה לכאורה, שמותר להתקין בבתי ספר דלתות זכוכית אך עליהן להיות בסטנדרט בטיחותי מסויים. שני עדי ההגנה, מנהל הפנימיה והאמרכל, היו מודעים לצורך עקרוני כזה וסברו שהזכוכית שהותקנה בדלת עמדה בסטנדרט זה. שניהם סברו שהיא היתה מחוסמת, אף שהחלו לעבוד במקום לאחר שהותקנה ולא היה  בידיהם כל תיעוד שלה.

אחרי התאונה שונתה הדלת, כך שבמקום להיות מחולקת ל - 2 חלקי זכוכית (לא שווים זל"ז) היא מחולקת ללא פחות מ - 10 מרובעים (ממילא כבר לא ניתן היה לבדוק את הדלת המקורית). עה/1, דוד כהן אישר שכעת הדלת חזקה יותר. עה/2, פרץ שמעוני שניהל בשעתו את הפנימיה הסביר, שהוא יודע שהזכוכית היתה מחוסמת מפני שהוא יודע שבעקבות התאונה התובע לא נהרג - וכך היה קורה אילו הזכוכית היתה בנויה להשבר לחלקים גדולים (כזכוכית רגילה) ולא להתפורר לרסיסים קטנים (כזכוכית מחוסמת). התובע טוען שהוצאת שברי זכוכית של 2 ס"מ מגופו של התובע מפריכה את טענתו של מר שמעוני.

התובע טען שהנתבעים לא הביאו כל ראיה באשר לטיב הזכוכית שהותקנה בדלת - ידיעה עובדתית שאמורה להיות להם. הוא מצטט מהתקן הישראלי וטוען שהדלת שגרמה לפציעתו, חרגה ממנו. עוד הוא טוען שלא הוזהר ולא הודרך מפני הסכנות שבדחיפת הדלת וגם על כך שלא התקיים פיקוח מספיק על התנהגות התלמידים בחדר האוכל. הוסיף התובע וטען, שבעקבות האירוע הותקנה דלת חדשה והוכנסו בה שינוים שהגדילו את עמידותה בפני פגיעות דומות.

הנתבעים טוענים שהתובע לא תמך את טענותיו בחוו"ד מומחה ולא הרים את הנטל להוכחת טענה כלשהי הנוגעת לאי תקינות הדלת, או לחריגתה מהתקן. הם הסתמכו על עדי ההגנה, והסיקו מעדותם שהתרסקות הדלת לרסיסים דווקא מלמדת שהזכוכית שהותקנה במקום היתה בטיחותית.

תיאור האירוע ע"י העדים לא מותיר ספק באשר לטיבו: תחילתו במעשה משובה שגרתי למדי של תלמידי תיכון. המשכו "מרדף" וסיומו תאונה קשה:  הדלת נפתחה ונסגרה  והתובע הגיע במהירות וניסה להדוף את הדלת בידיו הפשוטות קדימה. הזכוכית התנפצה והתובע נפצע. אין ראיה שהאירוע לקה במשהו החורג מהפראות וחוסר שיקול הדעת המאפיינים מעשי שובבות של גיל הנעורים - מעשים אשר  רבים  וטובים נכשלו בהם. אין לי ספק שהתובע נהג בדרך צפויה למדי אצל בני נוער בגיל ההתבגרות. אף שרצוי לשמור בחדר אוכל על התנהגות תרבותית וממושמעת, אין זה סביר להניח שכך יקרה תמיד ובכל הנסיבות (עפ"י העדויות לא נהוג היה לרוץ בחדר האוכל ואין למעשה עדות על אירוע דומה אחר). בהחלט צריך וניתן לצפות שבקרב בני נוער הגרים בפנימיה, יתחוללו בחדר האוכל מריבות ואירועים פרועים למדי. סביר שאירועים כאלה יתלקחו במהירות ובהחלט יתכן שיצאו משליטתם של המבוגרים המעטים הנמצאים במקום  - שכידוע אינם יכולים להיות בכל מקום ולעתים כוחם הגופני (ומהירות תגובתם) נופלים משל בני הנוער שעליהם הם משגיחים.

איני סבור שניתן (או שצריך) להשגיח על קבוצה גדולה של נערים בגיל זה כפי שמשגיחים על פעוטות בגן ילדים. לא הובאו ראיות המבססות את הטענה שבני הנוער לא "הודרכו" כראוי, אף שניתן לתמוה עד כמה היה הפיקוח עליהם מספיק -  ככל הנראה היתה במקום רק בוגרת אחת וגם היא לא ראתה את האירוע. דומני שדווקא מגבלות אלה של ה"פיקוח" וה"הדרכה" (אשר אינם יכולים למנוע מדי פעם מעשי משובה מסוכנים) הן המחייבות הקפדה על בניה בטיחותית, אשר אינה "מענישה" בחומרה מסוכנת בגין מעשי שובבות,  שסגל המוסד לא מצליח למנוע. לכאורה היה בדלת הזכוכית פוטנציאל סיכון שהתממש.  הדיפת דלת זכוכית בידיים מושטות, אינה אמורה להסתיים בפציעה ואם מתרחש אירוע כזה מישהו חייב להסבירו.

האם יכול התובע לספק את ההסבר להתרחשות התאונה? התובע העיד על "מה שקרה". הסבר לתאונה, דהיינו מענה לשאלה "למה קרה?" אין לו מכח כל ידיעה משל עצמו. האם יכול היה התובע לייצר ראיה שתספק הסבר כזה  - למשל, חוות-דעת? כשהוגשה התביעה כבר לא ניתן היה לאתר כנראה את שרידי הדלת. משמע, החפץ עצמו כבר לא היה זמין לבדיקה. אין כל ראיה לכך שבידי הנתבעים מסמכים אשר ניתן היה לכפותם לגלות כדי  להציגם למומחה מטעם התובע, לשם הכנת חוות-דעת. מכאן שהתובע עשה ככל שהיה יכול כדי לספק את ההסבר לתאונה. ההסבר שבפיו נובע ממגבלות אמצעיו: משהו היה לקוי ומסוכן בדלת, במבנה שלה, או בחומרים שמהם הותקנה, שהרי במהלך התקין של החיים דלת הנהדפת בידיו של אדם אינה נשברת ואינה מתפוצצת.

האם יכולים הנתבעים לספק הסבר להתרחשות התאונה?  עדי ההגנה  העלו סברות באשר לטיבה של הזכוכית שהותקנה בדלת. סברותיהם מבוססות לכל היותר על פרשנות של מידע מכלי שני ויש לה ערך ראייתי מוגבל מאוד. הסברו של מר שמעוני בעייתי במיוחד. לשיטתו  היו הדלת בטיחותית והזכוכית מתאימה, משמע, שהתאונה התרחשה רק בשל התנהגותו של התובע - אלא, שגם לפי רישומיו של מר שמעוני, התובע לא חבט בדלת או בעט בה (כפי שטענו הנתבעים) ורק ניסה להדוף אותה בידיו המושטות קדימה.

מידע ממשי אודות הדלת (להבדיל מספקולציות ומידע מכלי שני)  לא סיפקו הנתבעים. מתי נבנתה? על-ידי מי? האם הותאמה לתקן כלשהו? איזו זכוכית הותקנה בה? כל אלה הן ידיעות עובדתיות (להבדיל מפרשנות). אפילו אינן בידיעת עדי ההגנה שהעידו, הן קיימות מן סתם בידיעתם של עובדים אחרים, או לפחות ברשומות המוסדיות של הנתבעים. ל"אי-היכולת" של הנתבעים לספק הסבר לתאונה יש פן נוסף:  כשהתרחש האירוע היה התובע בן פחות מ- 16. לא סביר לצפות ממנו לאסוף ראיות מיד אחרי הפציעה. לעומת זאת, בהחלט ניתן היה לצפות מהמבוגר האחראי העורך דו"ח אודות הפציעה, לשמור על הראיות החפציות. אלא ששרידי הדלת לא נשמרו ולא ניתנה הזדמנות לבדוק אותם. כאן ההבדל בין התובע והנתבעים ברור: התובע לא יכול לערוך את הבדיקה - הנתבעים יכלו, נמנעו מהבדיקה ווידאו שגם התובע (ובית-המשפט) לא יוכל לערוך אותה.

בסופו של דבר הותקנה במקום דלת מסוג אחר, שלפי עדי ההגנה היא חזקה יותר. אין בכך כדי להוכיח במישרין שהדלת המקורית היתה מסוכנת, אבל יש בכך כדי ללמד על הלך הרוח של הנתבעים, אשר ככל הנראה היו במציאות הרבה פחות מרוצים מטיב הבטיחות שהעניקה הדלת המקורית, לעומת מה שניתן היה לחשוב למשמע עדותו  של מר שמעוני.

אין חולק שלמוסד חינוכי חובת זהירות מושגית כלפי תלמידיו. חובה מושגית זאת, מתורגמת לחובה קונקרטית למנוע מתלמידים להפצע משבירת חלקי מבנה שבהם הם עלולים להתקל אגב מעשי שובבות. דומני שדלתות בכלל ודלתות של חדר אוכל בפרט, הן "נקודת תורפה" המחייבות זהירות מיוחדת. מטבע הדברים תלמידים נתונים בסביבת חדר האוכל במשמעת פחות קפדנית מאשר בתוך הכתה. זמן הארוחות הוא זמן הפסקה שיש בצידה גם התפרקות מתח - וגם התפרקות משמעת מסויימת. זהו זמן שבו נעשים מעשי משובה ובו גם עלולות לפרוץ מריבות. גם בנסיבות שגרתיות לגמרי, עלולים להווצר בקרבת דלתות, דוחק  ודחיפות. 

איש לא הסביר את בחירת הנתבעים להתקין במקום דווקא דלת זכוכית. אם בכלל שקלו הנתבעים את המשמעות הבטיחותית של החלטה זו, הם לא הביאו על כך כל ראיה.  עצם ההתקלות של תלמיד פרוע בדלת היא ממין הסיכונים אשר הם בגדר הציפיה השגרתית, אך ברור שטיב והיקף הסיכונים שונים לגמרי אם מדובר בדלת עץ או בדלת זכוכית שבירה. היתה זו חובת הנתבעים לשקול את השיקול הבטיחותי - ולתת לו משקל משמעותי. אם בחרו להתקין במקום דווקא דלת זכוכית, היתה זו חובתם להתקין שם דלת זכוכית אשר אינה חושפת את התלמידים לסיכונים כסיכון הצפוי, אשר התממש בנסיבות שהוכחו בפני.  נער הממהר לקראת דלת נסגרת כשידיו פשוטות קדימה, לא אמור לגרום להתרסקותה. אפילו הוא בלתי זהיר מאוד, פציעה קשה שלו אינה חלופה "מתקבלת על הדעת" אשר מוסד חינוכי רשאי לקבל במשיכת כתפיים, ולתרצה בכך שהנפגע הפר את המשמעת.

הנסיבות שהוכחו מצביעות בבירור על כך שהנתבעים הפרו את חובת הזהירות שלהם כלפי התובע וזוהי חובת זהירות מוגברת. מדובר במוסד חינוכי, שאינו רק מקום לימודיו של התובע, אלא גם מקום מגוריו. המבוגרים המופקדים במוסד כזה על שלומו של הקטין הם לא רק מוריו, במידה ידועה הם תחליף למשפחתו אשר אינה זמינה (שם - ולעתים בכלל).  מעשי התובע לא היו אלימים  אלא לקו בשובבות ובחוסר שיקול דעת -  בדיוק כתקלות המתרחשות לעתים בגילו, אצל בני נוער שלהם כוחות פיסיים של (כמעט) בוגרים אך שיקול דעתם עדיין בוסרי. מעשיו לא מצדיקים שיוטל עליו אשם תורם כלשהו. התביעה מתקבלת. הנתבעים הפרו את חובת הזהירות שלהם כלפי התובע.  התובע עצמו לא נושא בתרומת אשם כלשהי.

נקבע לק"מ לקביעת דרך המשך ניהול ההליך ביום           16.2.10 בשעה 9:00.

ניתן היום,  כ"ח טבת תשע"א, 04 ינואר 2011, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: